לפני זמן קצר נשאלתי על-ידי חבר קרוב: "מתי עלית לקברם של הורייך"?
"אני מודה ומתוודה," עניתי לו, "לפני כחמש שנים ואולי אף למעלה מזה".
עיתוי הפניה אלי היה מדהים.
אבי נפטר בפתאומיות בכ"ט אלול, תשל"ה, בערב ראש השנה ואילו אמי הצטרפה אליו חמש שנים מאוחר יותר, גם היא בחודש אלול בשנת תש"מ.
שניהם טמונים זה ליד זה בבית הקברות היהודי חוף הכרמל בחיפה. לשניהם מצבה אנכית משותפת שעל כל אחת מהן חרוטים פרטיהם האישיים ומועד פטירתם. בהמשך השיש במאוזן, בצידה של אמי מונח תבליט קטן ובו מוזכרים שמות אמה ושני אחיה ומשפחתם שנספו בשואה. בין שני הקברים ישנו מרווח משוקע ושם מוצב עציץ קקטוס שאמי שמה אותו בעת השלושים למותו של אבי. אני זוכרת את מילותיה אלי: "כאשר אני אלך, אל תשימי פרחים, הם נובלים ומכתימים את השיש. השאירי את עציץ הקקטוס, הוא ישמש גם אותי, הוא מחזיק מעמד שנים".
אמי צדקה כל כך. ארבעים שנה עברו מאז מותו של אבי ז"ל והעציץ עומד שם בכל הדרו.
אישית, אינני זקוקה לעלות לקברי הוריי על-מנת להיזכר בם. הם איתי כל הזמן, כמעט אין יום שאיני הוגה בהם, שאינני נזכרת בדמותם, שאינני מוצפת בתמונות בהירות כל כך מחוויות משותפות, מהבזקים של חלקי זיכרונות טובים וטובים פחות, של מריבות והתפייסויות, של צחוקים, של רגעי אושר וכאב, של בדיחות, ויכוחים, שעות תרבות, פסיפסים כה רבים מתקופות הילדות, הנערות, הבגרות וההתבגרות. לאחר הקמת משפחתי והולדת ילדיי הגעתי לפרספקטיבה וראייה מחודשת בהתייחסות אליהם.
לחגוג את החיים
בדירתי יש שילוב של כלים, תמונות, צילומים ופרטי רהיטים ישנים וחדשים חלקם שהיו שייכים להוריי ועברו אלי. שילוב של עבר והווה.
החיים האמיתיים אינם מרוכזים בבית העלמין שבו טמונות עצמותיהם. זו הסיבה שאני לא חשה בצורך לעלות לקברם על-מנת להיזכר בם. את הכבוד לזכרם אני מבטאת דרך הסיפורים עליהם לבניי ולנכדיי וגם על-ידי כתיבת זיכרונות.
אני נזכרת בלוויה של אישי ז"ל. אחיינו הגיע מחו"ל והספיד אותו. מילותיו כל כך תאמו את רגשותיי. הוא אמר בין השאר: "לא באתי לבכות על קברו, באתי לחגוג את חייו".
בכל זאת, החבר הציע שניסע יחד לעלות על קברם בחיפה ואני הערכתי את הצעתו.
הייתה בעיה במציאת הקבר מכיוון שלפני מספר שנים, כאשר השתתפתי בלוויה של אמה של חברה קרובה, חיפשתי את קברם של הוריי ולא מצאתי. הכול השתנה שם.
הפעם, "לקחתי את עצמי בידיים", התקשרתי לחברה קדישא בחיפה וקיבלתי לאחר בדיקה במחשב את מספר הגוש, החלקה והשורה הקברים.
בית הקברות הישן בחיפה ממוקם מול הים, בין בית הקברות הנוצרי מצדו האחד לבין בית הקברות הצבאי מצידו השני בו קבור בן דודי שנפל במלחמת השחרור. בכניסה מצויה חלקה מיוחדת לראשי העירייה ונשותיהם ולמכובדים אחרים כמו הצייר הרמן שטרוק שהיה שכן ומכר של סבי ז"ל שגם הוא קבור שם.
ואני מודה, התרגשתי מאד. למרות שהיו לנו את פרטי המקום, לא מצאנו אותו מיד. בית הקברות עבר שינויים. אני זוכרת שהיה עץ נשיר מעל הקבר והעלים כיסו את הקברים מתחתיו. העץ כנראה נגדע ובמקומו נשתלו עצים אחרים, לא נשירים, בקרבת המקום ליד השבילים שנסללו ונעשו נגישים יותר. וכמו שציינתי מקודם, עציץ הקקטוס נותר באמצע השיש, כאילו נשתל יום קודם.
פולחן קיצוני
מצויות דרכים רבות לביטוי אבל אישי ואני מכבדת את כולן. כל אחד חש צורך שונה להקל ולעכל ולהכיל את אבלו. גם אם זה מנוגד לדת, רבים חשים את הצורך להעמיד תמונה של המת על המצבה וגם לחרוט אותה בטכניקה חדשה בצורה שאינה ניתנת למחיקה. בבתי קברות רבים בארץ ראיתי את התופעה וזו עובדה קיימת.
לדעתי אין חוקים להבעת צער וכאב, יש לתת את החופש לבטא את התחושות בתנאי שאין קיצוניות שעלולה לפגוע בנפשות הקרובות שעדיין בחיים. אני מדגישה זאת בגלל תופעה שנתקלתי בה יותר מפעם אחת. אם ששכלה את אחד מילדיה והפכה את האבל האישי שלה לפולחן קיצוני ביותר על חשבון ילדיה האחרים שהפכו להיות גורם שולי ביותר בחייה, טראומה שהשפיעה על כל חייהם.
בשנים האחרונות איבדתי שתי חברות קרובות. בהלוויותיהן בן נוכחתי, אכן חגגו את חייהן בגדול. הדמעות והכאב נמהלו בסיפורים ואנקדוטות מצחיקות, באחת שולבה מוזיקה בגיטרה עם שירה ובשנייה חברי מקהלה שרו מעל הקבר את אחד השירים של המנוחה שאהבה.
ידידה שלי איבדה באחרונה את בעלה באופן פתאומי מספר ימים לפני שכל המשפחה על ילדיה ונכדיה עמדו לנסוע לאיטליה, לטירה עתיקה ששכרו כדי לחגוג את יום הולדתה ה-60 של בתה. הלוויה התקיימה ביום רביעי, וביום שישי החליטה ידידתי להמשיך בתוכנית ולנסוע לאיטליה שם "חגגו" את חיי בעלה שנפטר. ה"ביחד" עם המשפחה הקרובה היה חשוב לאין ערוך. ידידתי אמרה לי לאחר שחזרה שבעלה למעלה בוודאי שמח שלא קלקל להם את התוכניות.
בערב ראש השנה, יום הזיכרון ה-40 לאבי זכרו לברכה, אדליק כדרכי נר נשמה, תמיד נר לטעמי, נר צבעוני, עבה עם ניחוח נפלא, ליד תמונתו. תמונת אמי היפהפייה הוצבה לפני כשבועיים ביום הזיכרון שלה ליד נר נשמה בצבע אחר, עם ניחוח נשי נפלא שדלק למעלה מ-24 שעות. אולי אשים גם דיסק של פרקי חזנות, מוזיקה שאבי אהב כל כך. כל שבת בצהריים, לאחר הארוחה, זו הייתה השעה שלו, כולו התמסר להאזנה לשירה הנפלאה של גדולי החזנים ביניהם משה קוסביצקי ויוסל'ה רוזנבלט ומידי פעם הצטרף אליהם בקולו הערב במיוחד. אמי ואני הקפדנו לא להפריע לו בשעת ההתעלות שלו.
השנה, חידשתי מסורת אישית ועליתי על קברי הוריי. חשתי שלמות אישית בגלל סגירת המעגל. הכבוד והאהבה שמורים להוריי וההתרגשות האמיתית, טמונה אצלי עמוק בליבי, בזיכרונותיי, במורשת שהם הורישו לי ובעצם הווייתי במי שאני היום.
