מדינת ישראל היא מפגש של תרבויות היהודים מכל קְצות תבל. הציונות מימשה את חלום קיבוץ הגלויות, וכל קהילה הביאה עִמה את מנהגיה ואת האמונות העממיות והתרבות החומרית. רשמנו את המנהגים סביב מחזור חיי אדם בקהילת יהודי בבל מפי אמֵנו סעידה חקק. שנה טובה לכולם.
מחזור חיי אדם במנהגי יהדות בּבל
הקדמה: המנהגים כחלק מתרבות
"תרבּות" היא מושג רב משמעי. אך בכל ההגדרות שניתנו לו יש חוט שָני מהותי וברור: תרבות קשורה בבני האדם וביצירתם. הַתרבות שונה מקבוצה לקבוצה מעצם היותה של היצירה מענה לצרכים של הקבוצה. בלָמדנו את תרבותה של קבוצה, לומדים אנו את הקבוצה, מתקרבים אנו למהותה.
אחד הדברים המסקרנים בתרבות הוא לעקוב מה יחסה למשברים בחיי האדם. כיצד היא מצַיידת אותו בכלים לעמוד בעונות המעבר שלו. בדרך כלל נוטים להבחין בארבע נקודות מעבר ( רִי דֶה פַּסַג'): לידה, בגרות, נישׂואין ומוות. תקופות אלה מלוּוֹת פחדים וחרדות. המעבר התרבותי ממסורת למודרניות לא שינה ולא הִקהה את הצורך להתמודד עם "עוֹנוֹתיו" של האדם.
במסגרת מאמר זה לא נוכל לדון בהרחבה בדרכי ההתייחסות של הַתרבות המסורתית - כנגד התרבות המודרנית- לְעונות מעבָר אלו. מאמר זה נוגע בכלים שונים של התרבות המסורתית בלבד. ואם נמקד דברינו יותר: בכלים של תרבות מסורתית מסוימת: תרבותם של יהודי בבל.
בטרם נעבור לסקור את המנהגים השונים, אל נשכח שמדובר במנהגיה של תרבות מסורתית. לא התעכבנו על התפוררות דפוסים ישנים והיווצרות חדשים, על השפעת המגע עם המציאות הישראלית וכו'. מֵעצם היותה של תרבות זו "תרבות מסורתית", כפופה היא לחוק הברזל של החברה המסורתית: היחיד כפוף למסגרת. האדם אינו נבחן כפרט אלא כחלק מן הקבוצה. אי-אפשר להתנגד למסגרת, לכפור במרוּת הכלל. תפיסת הַתרבות המסורתית היא שהאדם אינו בודד. האדם חוֹוה את קיומו, בעיותיו ומשבריו יחד עם הקבוצה. זוהי הרגשת ה"יחד" של החברה המסורתית, שניתן לה ביטוי קולע בפתגם: "יש עץ בודד בשדה, יש אדם בודד בעולם, אין יהודי בודד במועדיו". ( למרות ההֶדגש הלאומי של פתגם זה, נכון רעיון זה לכל חברה מסורתית, לאו-דווקא יהודית).
להלן נתעכב על ארבע נקודות המעבר. עם זאת, הדגש הוא על המנהגים סביב הלידה והנישואין ופחות על הבגרות והמוות (אולי משום שרוב המנהגים מרוכזים סביב שתי תחנות אלו ואולי משום שזה המצאי שהצלחנו להעלות בחכתנו. נשעַנו בעיקר על ראיון עם מַסרנית (אינפורמנטית). המַסרנית היא אמֵנו סעידה חקק, ילידת בגדד (1924).
העדפנו שלא להפריד בין החלק התיאורי של המנהגים ובין הערותינו על משמעות המנהגים והתפיסה שמאחוריהם. נעיר רק לצורך ההבחנה המוּשׂגית שיש להבחין בין "מִצווה", "מנהג" ו"אמונה": מערכת המצוות משותפת לכל עם ישראל, ואחת היא לכל העדות השונות. התרגום המעשי של המצוות ( מעשים, מנהגים, אורח החיים היומיומי) קיבל צביון שונה בקהילות השונות: זהו הרובד של המנהגים (אל נשכח שיש מנהגים גם סביב מעגל השנה ומחזור העונות וכן סביב מחזור החיים היהודיים. אנו בחרנו להתמקד במנהגים סביב מחזור חיי אדם!)
האמונות הן הצופן הרעיוני של המנהגים והמצווֹת. מעֵבר לכל מערכת מנהגים עומדת תפיסה, מחשבה, אמונה. מערכת המנהגים היא הכלי שניתן באמצעותו להתחקות אחר העולם האמונתי של קבוצה מסוימת. בחרנו להתחקות אחר אמונותיה של הקבוצה הקהילתית שאליה אנו שייכים: יהדות בבל.
ארבע הן עונות האדם, והכניסה לכל שלב מלווה בטהרה, ברחצה:
1. לידה
א. טרם העיבור:
כל אישה מלוּוה מאז נעוריה חששות שמא לא תתעבּר. בחברה המסורתית ניתנת לגיטימציה לפחדים, והיחיד מקבל תמיכה מן המשפחה והחֶברה בכל שלב משבֵּרי. כך לגבי הפחד מעקרוּת. התרבות המסורתית מציידת את היחיד בכלֵי הגנה נגד פחדיו: היא מגדירה מה סיבּות הפחד ומה האמצעים שיש לנקוט כנגד כל סיבה/ גורם/ מסוֹבב.
הסיבות לעקרוּת בתפיסת יהודי בבל הן שלוש: בּהלה ("טַרְקָה"), "כַּבְּסָה", מַחלה.
איך מטפלים בפחד ובהלה? לוקחים את האישה למקום שבו נבהלה, שופכים מים על אדמת המקום ומושחים את גופה בעזרת מטלית באדמת המקום. האישה צריכה אז לומר:
יָא אַרְד, כִּילִיתִיק סַוַ'ה
מְנֵן מָא אַכִיד, יְסִיר לִי דַּוַ'ה:
הוֹי אֲדָמָה, כֻּלָּךְ שָׁוָה
מִנַּיִן שֶׁאֶקַּח תִּהְיֶה לִי רְפוּאָה.
מהי "כַּבְּסָה" ואיך מטפלים בה?
יש מפגשים הגורמים לאשה "כַּבְּסָה". אִם כַּלה טרייה מבקרת בחתונה של חברתה, הרי שׂמחה נוגעת בשׂמחה, וזה עלול לגרום לפגיעה בכלה החדשה. סיבה אחרת: כלה טרייה לאחר נישׂואיה, אם היא נפגשת ביולדת, בטרם מלאו 40 יום לנישׂואיה, עלול הדבר לגרום לה "כַּבְּסה". מה עושים לאישה ה"נִכְבֶּסֶת"? מובילים אותה לְגשר, לשׂפת נהר, או לחוף ים. שם טובלים את בּשׂרה במים ומטהרים אותה מן הכַּבְּסָה שדבקה בה, ויש אמצעי דרסטי יותר: לוקחים שֶתן מהאישה שגרמה את הכַּבְּסָה ושופכים על ראש ה"נִכבּסת" סמוך לִמקור מים (חוף ים וכו'). בשני המקרים יש לומר לאשה: חַבְּסָה, פָלִית אִל כַּבְּסָה: חַבסה, נשברה הכַּבסה.
המילה "חַבסה" היא כנראה הַשבּעה חסרת משמעות.
גם מחלה יכולה לגרום לעקרוּת. המוצָא אז הוא התקנת קמֵע לאישה החולה על-ידי מקובל.
אמצעים אחרים להגן על אישה עקרה ולזרז את פריונה:
- "תַקְדוּמַאיִי": האישה שהוכּתה בעקרוּת מִסיבּה כלשהי מקבלת הזכות להגיש את הילד בברית המילה למוהל, או להגיש ילד בטקס הפידיון לכוהן הפּודה. בשני המקרים אומרים לה: "מִיתְל מָא תְקִדְמֵנוּ, סַנְתְּ לָךְ בִּידִיק אִל וַ'לַד (כמו שהגשתְ אותו, בשנה הבאה בידייך הַילד). ויש שמוסיפים ואומרים: אִנְשַׁאלְלָה תִּפְרִיג' עְלֵיכִּי: הלוואי שתיוושעי.
- יש גם שנהגו להשקות את העקרה מִיין של טקס ה"ברית מילה" (או חתונה).
- למקרים שהאישה עקרה לא נפקדה שנים, ביקשוהָ להביט בטקס הברית על כריתת העורלה ובעיקר על הדם של הנימול. אִם עברו שנים והאישה עדיין עקרה, הציעו לה לבלוע את העורלה של הנימול.
- יש שנהגו לקחת העקרה ולראות פני מת, כדי שתבקש ממנו עזרה, כדי ש"יִתְשִׁיפַע לָה": ימשוך אליה כוחות שפע אלוהיים.
ב. תקופת העיבּור:
בתקופה זו כיבדו את רצונה של ההָרה. אִם חשקה במשהו- השתדלו מאוד לתת לה את מבוקשה. אִם חשקה במאכל מסוים ולא נתמלא רצונה, חששו שזה ישפיע על מראֶה הוולד. האמינו שאִם חשקה בעגבנייה ולא קיבלה מבוקשה- יקבל הילד כֶּתם אדום בחלק כלשהו של גופו (הכתם נקרא שַׁהְו'ה). אִם ביקשה קפֶה ולא קיבלה- יהיה בגופו כֶּתם חום. סיפרו אפילו על ילד שקיבל כתם בצורת דג, כי אמו התאוותה לדג ולא נתמלא מבוקשה. ההרה הוזהרה שלא לגרד בגופה כשהיא חושקת בדבר, כיוון שהכתם יופיע במקום שבו התגרדה בגופה.
ג. זמן הלידה:
בעת הצירים היו אומרים: יִתְעִיכִּי סַעַה כְפִיפִי (שייתן לך שעה קלה), או: בְּוַ'קְתִק (בזמנך, דהיינו: שתלדי בשעה הנכונה). או: אִנְשַׁאלְלָה בְּעִקְד אִל יַאס אִידִיק מִלְיָאנָה (הלוואי שבטקס קשירת ההֲדס - טקס הבְּרית- תבואי וידייך מלֵאות).
בעת הצירים הושיבו את היולדת על "טָאבּוּקָה" חמה מכוסה בסמרטוט (ה"טאבוקה" היא לבֵנה ונהגו לחַממה על פּרימוס לצורף הלידה). המיילדת הייתה אישה וכונתה "קַאבְּלִי", ורק על סף התקופה החדשה נעזרו לפעמים ברופא. נשים קרובות משפחה נכחו בלידה. בעת הצירים והלידה ישב הבעל מחוץ לחדר שבו מתבצעת הלידה וקרא תהילים. לרוב ישבו עמו קרובי משפחה נוספים. כאשר האישה ילדה, יצאה אחת הקרובות אל הנאספים בחוץ והודיעה. אם נולד בן, נשמעו מיד קריאות "הַלָאהִיל" ("כּוּלוּלוּ" וכו'), ברכות ושירים. הברכה לאבי הבן הייתה: אִנְשַׁאלְלָה תְּסַוִ'יהִים סַבְּעָה: הלוואי שתעשׂה אותם שִבעה.
אִם נולדה בת, בּורַך האב באופן מאופק: אִנְשַׁאלְלָה עַל אַ-רָאסָה לִבְּנִין: הלוואי על רֹאשה (בעקבותיהָ) הבנים.
ד. לאחר הלידה:
בליל היום השישי ללידה (לֵילְת אִ(ל) סִיתִי) נערכה חגיגה. כשנולדה בּת- נקבע שמה בחגיגה זו. באותה חגיגה ענדו ליולדת קמע "עַפְצָה" (בּוטן מצופּה זהב) ו"דִהְשַׁאיִי" (חרוז מנוקב שן של שוּם ושׂקית מלח). טקס זה נקרא גם טקס ה"שַׁשַׁה", כֵּיוון שבלילה זה זורקים על הזוג "שַׁשַׁה" ומחלקים גם למוזמנים ("ששה": גרעיני תירס קלויים ומנופחים, פופקורן). במהלך טקס זה ניפצו כּד לרסיסים, וּברסיסי החרס יצקו תמיסת כּרכּום (האמונה היא שמֵי כּרכּום מבריחים את המזיקים). במי הכּרכּום טובלים האצבעות ומטביעים בקיר הבית שבע אצבעות (כף יד ועוד שתי אצבעות). אחר כך מטביעים חותָם דומה של שבע אצבעות במצח היולדת. ליילוֹד הרך תולים על גופו "חמשָׂא" (חמשׂיקה), "שַשַה- תוּם", עץ של דַפְלָה. נהגו גם לענוד לאם ולרך הנולד חרוז בעל שבע עיניים- סַבְּע עְיוּן (חרוּז כזה מצוי עדיין בידי אמנו), וַ'דְעָה ודִהְשַאיִי. הזמן הקריטי שבו חובה לענוד קמעות וסגולות הוא ארבעים יום. זה הזמן שבו אורבים המזיקים, וסכנתם גדולה. חשש גדול היה להשאיר היולדת או היילוֹד לבד. נהגו גם לשׂים מתחת לכּר של התינוק ספר תהילים (לפעמים גם הוסיפו ספרי קבָּלה מעשׂית דוגמת "רְזיאל המלאך") וסכּין.
בתקופת הסכנה ( 40 יום !) אסור ליולדת אחת להתקרב ליולדת אחרת, משום שלאחת מהן תהיה "כַּבְּסָה" והיא תאַבּד פּוריותה בעתיד. לכן גם נהגו שמי שבא מבית יולדת אחת לא נכנס לבית יולדת אחרת, אלא אם כן דָרך על סף בית אחר ("יְדוּס עַתְבָּה": ידרוך סַף), כדי לבטל סכנת העקרוּת.
הדברים שנאמרו עד כה לגבי הטקסים והפעולות שלאחר הלידה נכונים הן להולדת בן והן להולדת בת. עם זאת, אי-אפשר להתעלם מטקס "ברית המילה" שנערך לבן. הטקס נקרא "לֵיל עִקְד אִל יַאס": ליל קְשירת ההֲדס, או ליל קְשירת אֵליהוּ:
ייתכן שהטקס הנקרא "עִקְד אִל יַאס" התקשר במקורו לאליהו הנביא ולכיסא אליהו, שעליו בוצעה כריתת העורלה. בגלל המובן הדו משמעי של "אִל יַאס" צָמח המנהג של קשירת הכיסא בהֲדסים. זו השערה בלבד וקשה לנו לאַשש אותה.
ה. טקס הברית:
בטקס הברית נחגגה הולדת הבן בפעם השנייה ( הפעם הראשונה, כאמור, נערכה בלֵילְת אִ(ל) סִיתִי). לצורך הטקס הובא למקום "כיסא אליהו הנביא", והכיסא נקשר בשני ענפי הדס: "ו'יִיגְ'לוֹנוּ לְכּוּרְסִי", שרים פיוטים המיוחדים ליום זה (למשל הפיוט "יהי שלום בחילנו":
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵנוּ וְשַׁלְוָה בְּיִשְׂרָאֵל
בְּסִימָן טוֹב בֵּן בָּא לָנוּ בְּיָמָיו יָבֹא הַגּוֹאֵל:
הַיֶּלֶד יְהִי רַעֲנָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן
וּבַתּוֹרָה אָז יִתְבּוֹנָן יְאַלֵּף דָּת לְכָל שׁוֹאֵל:
וּמְקוֹרוֹ יְהִי בָרוּךְ זְמַן חַיָּיו יְהִי אָרוּךְ
וְשֻׁלְחָנוֹ יְהִי עָרוּךְ וְזִבְחוֹ לֹא יִתְגָּאֵל:
(קטע מן הפיוט)
יש שנוהגים בטרס הטקס או בלילה שלפני הטקס לקרוא בבית היולדת על יד "כיסא אליהו" קטע מהַ"זוהַר", מפרשת "לֵךְ לְךָ".
אל המוהל מובא הנימול בידי אמו של "אֲבי הבן" (מבטאים זאת: אַבִּי הַבֵּן). במקרים רבים מוותרת האם על זכותה, ומגישה את הילד לאחת הרווקות (או העקרוֹת) כדי שתזכה במצוות ה"תַקְדוּמַאיִי" ( ראו לעיל), וכך תבוא לה ישועה. מקובל היה שהסנדק היה אבי הבן (לפחות לגבי הבן הראשון). הוא יכול היה לוותר על זכותו ולהגיש הנימול לרב נכבד, לאישיות חשובה בקהילה, לקרוב משפחה שיש לו בנות בלבד וכו'. לאחר המילה בֵּרכו האנשים: אִנְשַׁאלְלָה תְּשׁוּפוֹנוּ עְרִיס: (הלוואי שתראוהו חָתן), אִנְשַׁאלְלָה בְּלִבְּס תְּפִילִימוּ (הלוואי בלובשו תפילין).
המאכלים המסורתיים הם: חַלְקוּם, כִּעְכָּאת (סוג של בּייגלה), בִּעְבִּיע כַּדרסי ( סוג של עוגיות). זכות גדולה הייתה זו לאכול ממאכלי המילה, ואנשים נהגו לקחת לביתם לקרובי משפחה שלא זכו לבוא לטקס.
את טקס שבירת הכד קיימו ביום הבּרית (ולא בלֵילְת אִ(ל) סִיתִי), אִם נולד בן, וכך גם שמו של הבן נקבע ביום הברית ולא בלֵילְת אִ(ל) סִיתִי. (יש שנהגו לשמור את שברי הכד למזל).
משפחות שרצו להגביר את שׂמחת הטקס, הזמינו לטקס להקת צַ'לְגי (צַ'אלְרִי) שניגנה פיוטי קודש בעזרת כלים מזרחיים: כַּמַנְגָ'ה, דִמְבִּיק, קָאנוּן, כּינור וכו'. לפעמים גם הזמינו "אַבּוּ שְׁבָּחוֹת" (פייטן, חזן) ששר את הפיוטים לצלילי הלהקה.
בתרבות העממית רווחו קמעות לתינוק הנולד וגם ליולדת.
סיפור מיוחד
אימא מספרת: התפייסות עם השדים בזמן ההריון.
אמֵנו מספרת שבּעֵת הריונה הראשון נבהלה ולכן בנה הראשון ניזוק על-ידי השֵדים, כך חשבו. הבן הבכור נולד מוֹנגלואיד: תסמונת דָאון. דוֹדתה, שהייתה בעלת אוב וקִיימה קשר קבוע עם השֵדים, אמרה לה: "אל תיכנסי להריון עד שלא תתפייסי עם השֵדים". הדודה לקחה אותה לַים, הצטרפה אליהן אישה נוספת שהייתה ידועה בכוחה המאגִי. אישה זו הביאה ביצה, בקבוק מים, מלח, סוכר ושמן. האישה סובבה את הביצה במעגלים מעל ראשה של אימא (הזקוקה לעזרה ולפיוס) ואחר כך זרקה את הביצה לים. נטלה את בקבוק המים, שפכה מַים ארצה, אחר כך זרקה את הבקבוק לים. נטלה מים מן הים ומרחה על גופה של אמא. רחיצה זו במֵי הים נקראת "דַּלְק", ולדברי אימא משמעות הרחיצה היא שהקללה טבעה בים, והיָם טיהר אותה.
אחר טקס זה צריכה הייתה אם לישון על הרצפה בלי מזרון ובלי שׂמיכה ולומר לשֵדים: הַדָּא מִלְחַכּוּם, תְעוֹנִי סִלְחַכּוּם: זה המֶלח שלכם, תנו לי השָלום שלכם. הַדָּא חְלָאתִי, תְּעוֹנִי סְפָאתִי: זוהי המתיקות שלי, תני לי הבריאות שלי. ושוב צריך היה לשפוך ממי הים על הגוף ולמרוח על הגוף. אחר כך היה עליהָ לישון. האות לכך שהשֵדים התפייסו עִמה הוא שבבוקר יהיו רגליה משוּחות בחִינא. "ואכן", מספרת אמא, "בבוקר היו רגליי משוּחות בחִינא. השֵדים משחו אותן להודיע שהתפייסו עִמי". דודה שלה אמרה לה בבוקר: "אתְ רואה? השֵדים עשׂו אתךְ סוּלחה. גם השׂמיכה של התינוק הייתה משוּחה בחינא. אימא נהגה לכסות כל ילד שנולד בשׂמיכה שמרחו השדים בחינא. לאחר טקס זה הָרתה אמא. לדבריה, דודתה ידעה שיש בבִטנה תאומים, כיוון שבתום הטקס, אמרה אימא בבכי: "אלוהים, תן לי שנַים שחורים ולא אחד כזה לבן"...ואז דודתה אמרה: "עכשיו שעת רצון, מה שאמרתְ עכשיו - זה יהיה. ואמנם כך היה.
2. בגרות
בעמים שונים ובתרבויות שונות נערכו טקסים שביטאו את כניסתו של הצעיר לחברת המבוגרים. אופי הטקס ואופי המשימות שהוטלו על הצעיר מלמדים על מהותה של התרבות. התרבות היהודית העמידה את המֵמד הרוחני- עֶרכּי במרכז טקסי הבגרות: בכל העדוֹת יש דגש על התפילין, על העלייה לתורה ועל הדרשה. המיוחד ליהדות בבל: לאחר הדרשה או העלייה לתורה צריך הצעיר לנשק את יד סבו ולקבל ברכתו. במשך כל תקופת הטקס עליו לשׂאת בכיסיו מלח וזְדַאב (עשׂב ריחני), כנגד עין הרע. בביהכ"נ זורקים על ראשו בעלייה לתורה סוכריות מלאבס (שקדים מצופים בסוכר).
3. נישואין
א. השידוכין:
הקֶשר בין הגבר לאישה נעשׂה באמצעות שדכנים: "דִילָאל", "דִילָאלָה" (שדכן, שדכנית). מי שביקש בן זוג לילדו העמיד לשדכן שלוש דרישות: "חִיסְן" (מראה טוב, בריאות טובה), "פְלוּס" (ממון), "אַצְל, אַסְל" (יוחסין, משפחה טובה). ה"אצְל" (המוצא, המקור) היה העיקר. על בחורה שיש לה "אצְל" אמרו שהיא "בִּנְתְּ אַוָ'דִים" (מילולית: בת אנשים), בעלת "גִ'ימְלָה".
לאחר שנוצַר התיאום הראשון עם השדכן/ית ונקבע בן הזוג המיועד, נעשה הקֶשר הממשי באמצעות "פגישה אקראית" (שתוכננה, כמובן!). הנערה עברה ברחוב בלווית בני משפחתה, וכך הראוהָ לבחוּר. השדכנית שיבחה את יופיה של הנערה באוזני הבחור. לפעמים תואמה פגישה זו בבית כלשהו. וכך הייתה השדכנית חופשייה יותר בתיאור יופיה ומעלותיה של הנערה: "תראה את השׂיער שלה","תראה את החזֶה שלה" (הייתה אפילו פותחת כפתור בחולצה, שיראה בחטף פּיסת חזה), תראה איזה גוף וכו'.
אם לאחר "פגישה אקראית" זו (בין אם ברחוב ובין אם בבית פרטי), מצאה הנערה חן בעיני הבחור, תיאמה השדכנית את הפגישה השנייה בביתה של הכּלה. החתן בא בלווית הוריו, ולעיתים נלוו להם קרובים אחרים. לפגישה זו קראו "מְעַיְינָה". קרוביה של הכלה דאגו שלא להביא עִמם שום נערה צעירה, כדי לא להאפיל על יופיה של הכלה המיועדת. הוגש כיבוד לשולחן (סוכריות מלאבּס), ואז שאלה השדכנית את החתן המיועד, אִם הכלה מוצאת חן בעיניו. אִם החתן ניאות לאכול מסוכריות המלאבּס שהוגשו, הבינו שהוא מרוצה מן הכלה. אם גם הוריו וקרוביו שנלוו אליו אכלו מן הכיבּוד, התפרש הדבר כהסכמה לאשר את השידוך. בתום הפגישה, ישבו הצדדים וקבעו את העניינים המעשיים. במשא-ומתן זה נקבע סכום המוהַר, הגִ'יהַז והחִילְעָה.
אם הגיעו באותו ערב להסכמה, נכתב ההֶסכם ונחתם בנוכחות שלושה עדים. אם הופרו התנאים, הגיעו הדברים לבית דין.
המוהר: הסכום שנותן אבי הכלה עבור טקס הנישואין (ובמרוצת הזמן: הסכום שמקציבים הורי שני הצדדים). הג'יהאז: בגדים וציוד (סדינים, לבנים וכו') שמקבלת הכלה מהוריה.
החִילעה: הקצבה לחתן מטעם הוריו עבור ביגוד, ציוד (ומתנה לכלה).
ב. אירוסין
לאחר פגישה זו נקבע מועד האירוסין וּמועד החתונה. בדרך כלל קבעו את המועדים, כך שיהיו קרובים מאוד זה לזה.
ערב האירוסין נהוג היה, שהחתן שולח לכלתו המיועדת מתנה. בדרך כלל כָּללה המתנה זר ורדים או עַנפי זְדַאבּ ריחני וקופסה מלאה בחלקום ובמלאבּס (ראו בכך סמלים לחיים מלאים פריחה ומתיקות). הנשים קיבלו את המתנה ב"הלאהיל", והארוסה שלחה ממתקים לקרובי משפחתה לשַתפם בשׂמחה ולהכינם ליום המחרת.
החתן ברך את ברכת האירוסין על היין, וחתם ברכתו במלים "המקַדֵש עַמו ישׂראל על-ידי חופּה בְּקידושין" (ובשאר העדות הנוסח הוא "וְקידושין"). אחרי הברכה, ולאחר שלגמה הארוסה מן היין, הראה החתן לעֵדים את כסף הקידושין (או את טבעת הקידושין) כדי שיֵדעו שיש כאן שְווה פרוטה. כשאישרו זאת העדים, אמר החתן לכלתו (לארוסתו): "הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל" - ונתן לה את כסף הקידושין (או ענד לאצבע ידה הימנית את טבעת הזהב). נהוג היה שהכלה קיבלה את הכסף כשידה קשורה במטפחת משי (כדי שלא תֵיראה כקבצנית המבקשת נדבה).
לאחר הקידושין שָבר החתן כוס חרסינה לזיכרון חורבן ירושלים. אחר כך נחגגה מסיבת האירוסין. הסכם זה נחשב מחייב, ואם אחד הצדדים רצה להפר אותו, היה צורך לפנות לבית הדין של הקהילה: הפרתו נחשבה כהליך של גירושין.
ג. ההכנות לחתונה:
נציגי המשפחות נהגו לתאֵם ביניהם מי יהיו השושבינים, שיישׂאו את שכמיית הבד הלבנה של הכלה ואת שובל השמלה. בדרך כלל בחרו ילד וילדה (נציג מכל משפחה), כדי לסַמֵל את פוריות הזוג.
הכלה ומשפחתה הכינו את הגִ'יהאז (מלבושי הכלה) וכן שׂקית רקומה לשים בה הכּתובּה. סמוך ליום החתונה בוצע טקס ה"חַפאפה" (יומיים- שלושה קודם החתונה או ערב קודם): מריטת שׂערותיה של הכלה. לשם כך הוזמנה מומחית (שֶכּונתה "חפאפה") שמרטה השערות מִגופה של הכלה: גבּות, בית השחי, רגליים, ערווה). החפאפה עשתה גם את ציפורני הכלה וטיהרה אותה לקראת הרחצה במקווה וטקס החופה.
ביום שלפני החתונה נשלחה הכלה למקווה בלווית נשות המשפחה. היא ירדה למקווה בלוויַת דודה מבוגרת (או קרובת משפחה אחרת).
כשיצאה ערומה מן המים, קידמו אותה קרובות המשפחה בשירים וזרקו עליה סוכריות.
הנשים קראו קריאות "שהחיינו", צווחות "הלאהיל" ונגינה (תוֹף, דִימבּיק). תוכן השיר שהושר לה היה כך:
בעקבות המקווה יבוא ליל הבִּיאָה ואחר כך יהיה לנו ילד במזל טוב. שיר אחר נפתח כך: "תַלעה מן בֵּית אבּוהָ, רַייחָה בית אלג'ירָאן" וכו'. יָצאה מבית אביה, הלכה אל בית השכן...(החתן!).
בַּלילה שטרם החתונה נערך טקס החינא: לֵילְת אִל חִנִּי. הטקס נערך בבית הורי הכלה. הכלה ישבה במרכז החדר מקושטת ומוקפת נשים נשואות (את הרווקות היפות השתדלו להצניע מעין החתן). נשים תופפו ב"דִקאקה" וב"דִימבּיק". מול הכלה הונח טס נחושת ועליו נר העשוי מדונג דבורים (שְׁמִיע אִלעַסָאל: נר דבש), סמל למתיקות החיים בעתיד. כשהגיעה משפחת החתן, שרה אם החתן עם בני משפחתה שיר הלל לאם הכלה (בפועל, שיר עוקצני):
עַפָאקִי, עַפָאקִי...
אָנָא תְּעַבְּתוּ וְ'אָנָא שְׁקֵתוֹ...
עַלַא חַדִיר אַכִידְתֵנוּ.
בתרגום:
כל הכבוד לךְ! כל הכבוד לךְ!
אני התעייפתי, ואני גידלתי.
מן המוכן קיבלתְ אותו.
שיר"עוקצני" אחר שהושר לאם הכלה:
אֻם אִל עָרוּס אַשְׁחַלַתְהָא
תִּמְשִׁי וּתְשִׁיךְ בִּלְבּוֹלַתְהָא.
תרגום: אֵם הכּלה הַבִּיטו בּהּ,
הולכת ומַשְׁתינה (מרוב שׂמחה!).
שיר אחר הושר על החתן והכלה ועל אהבתם. בדרך כלל אלתרו את בתי השיר והפזמון החוזר הוא:
יָא (א)בּוּ לְחִינָה, מָא יְג'וּז מִינָה.
תרגום: אֲבי החינה (החתן) לא יעזוֹב אותה (את הכַּלה).
לדוגמה: וּעֶָזְרָא בִּמְרַתּוּ יִתְהַנָה/ יָא בּוּ לְחִינָה מָא יְג'וּז מִינָה.
תרגום: ועזרא באשתו ייהנה/ אבי החינה לא יעזוב אותה.
אֵם החתן הייתה מכינה את עיסת החִינא (מאַבקה המופקת מצֶמח הכֹּפֶר) וקושרת על אצבעות ידיה של הכלה כדורֵי חינא. על כדורי החינא הרכיבו פלחי חלקום (רחת לוקום). הנערות והנשים חטפו את הלוקום מאצבעות הכלה ואכלו בשקיקה.
לחתן קשרו כדור חינא אחד, בדרך כלל. גם מוזמנים אחרים ביקשו מאם החתן לקשור חינא לאצבעות אחת מכף ידם. טקס החינא הסתיים בשעת לילה מאוחרת.
החינא האדומה סימלה כנראה פוריות, עם זאת האמינו שהיא מגינה מפני השֵׁדים (= הַדוֹק אִלנִיס: "האנשים האלה" - כך הם כּונו השֵדים).
ביום החתונה נערכו שני בני הזוג (איש איש במשפחתו) לחתונה, ואסור היה להם לראות זה את זה עד החופָּה. משפחת החתן הזמינה לַבַּית סַפָּר, והוא סיפֵּר את החתן לצלילי מוזיקה (תוף, דִימבּיק) וכו'.
ד. החתונה:
קרובי החתן והכלה ישבו על בימה מקושטת בכפּות תמרים.משהובאו החתן והכלה על-ידי נציגי המשפחות, העמידו מעליהם חופּה. היו שפָּרשׂו פרוכת מקושטת והיו שפָּרשׂו טלית מעל ראשיהם. לצורך קידוש הנישואין הוזמן רב, אך גם "אַבּוּ שְׁבּחוֹת" (פייטן, חזן שהנעים לכולם מזמירותיו. מזמורים שונים הושרו - והידוע שבהם הוא הפיוט "אמת אתה חתננו":
אֱמֶת אַתָּה חֲתָנֵנוּ כְּמוֹ סַהַר בְּתוֹכֵנוּ
כְּמֶלֶךְ אַתְּ לְפָנֵינוּ יְבָרֶכְךָ אֱלֹהֵינוּ
בְּכַלָּתְךָ חָתָן תִּשְׂמַח בְּרֹב מָמוֹן וְרֹב קֶמַח
וְתִזְכֶּה לַחֲזוֹת צֶמַח וְאֶל קָדְשׁוֹ יְבִיאֵנוּ
יְהִי זַרְעָךְ בְּיִשְׂרָאֵל וְחָכְמָתָךְ כְּגַבְרִיאֵל
וְטוֹבָתָךְ לְכָל שׁוֹאֵל וְסִימָן טוֹב לְכֻלָּנוּ
(קטע מהפיוט)
בחתונה עמדו החתן והכלה כשמכל צד עמדו שושבינים שייצגו את המשפחה. מצד החתן עמדו נציגי משפחתו מימין לו, ומצד הכלה נציגה משפחתה. ולמרגלותיהם ילד וילדה נציגי שתי המשפחות מחופשים לחתן וכלה.
לאחר שהחתן נתן לכלה מן היַין, השתדלו הרווקוֹת לגעת בה ולשתות מן היַין. התזמורת החלה אז לנגן ולהנעים בשירים. התזמורת שנקראה אז צ'אלגי (צ'אלרי), שרה פיוטים יהודיים אך גם שירים עירקיים, שנשאבו מן הסביבה.
לאחר הטקס הוּבלו החתן והכלה ברוב עַם לבית החתן. כאן החל השלב המכוּנה: "לֵילְת אִל דַכְלָה" - לֵיל הבִּיאָה. בבואם לבית, נתקבלו ב"הַלאהיל". לפני כניסתם לחדר ההתייחדות הגישו להם לחם וכן שתי פּיתות בּגדאדיות ("אַש תנור"). הם אכלו מזה - ובכניסתם לחדר השליכו עליהם פירורי לחם. בהיותם בחדר הביאו להם תרנגול ותרנגולת מבושלים וכן עוגות שקדים:
התרנגולים כדי להפיג את בּוּשתם והממתקים- לחזק את האוֹנים לפני ההתייחדות.
כשהגיעה שעת ההתייחדות, יצאו כל הקרובים, והזוג נשאר בחברת ה"מַאשְׁטי" (המדריכה). היא הנחתה אותם שלב שלב.
קרובי המשפחה המתינו מחוץ לחדר ההתייחדות. החתן צריך היה לצאת אליהם ולהביא לאמו את הבד הטבול בדם הבּתוּלים. כולם פרצו אז בקריאות "הַלאהיל", והבד הועבר לאם הכלה למשמרת. (הבד נשמר למקרה שאותה הכַּלה תקבל "כַּבְּסָה" ותהיה עקרה: שטיפת הדם מן הבד, כך האמינו, משחררת את הצעירה מֵעקרותה). לאחר שההתייחדות עברה בשלום, צריך היה החתן להסיר את ראש התרנגול והכַּלה הסירה את
ראש התרנגולת (מִסִיר התבשיל בחדרם).
ה. לאחר החתונה:
מן הלילה השני לחופּה, התכנסו קרובי המשפחה מדי ערב, במשך שבעה ימים. הודלקו "נרות דבש", הושרו שירים, והנשים השמיעו "הַלאהיל", בשַבָּת הראשונה שלאחר החופּה. נערכה "סַבְּת אִיל נִיסְוָ'אן" (שַבַּת הנשים (הנשים התכנסו בחברת הכּלה לברכה ולשיר לה שירי הלל (למשל, השיר: "ממנוּ הכסף, וממֵךְ הבנים...בעזרת השם נבוא בברית).
בשבת שלאחר החופה, בבוקר, עלה החתן לתורה, שרו לו שירים (כך השיר "אמת אתה חתננו" - וכן השיר "מה נאוו על ההרים רגלי מבשֵׂר", שבו ראו בחתונה אות לקירוב הגאולה) וזרקו על ראשו מעזרת הנשים "מלאבָּס" וסוכריות אחרות. היו שהזמינו גם לעלייה לתורה "אבּוֹ שבּחוֹת" שינצֵח על השירים והפיוטים בבית הכנסת וילהיב את המתפללים.
רווחו קמעות להגנה על הכלה עם נישואיה וגם לאחר החתונה, קמעות לפריון (כדוגמת: קמע "שבע עיניים") וקמעות להגנה על היולדת. רווח גם קמע "שיוויתי" (בעקבות הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד") להגנה על הבית, ובו מצויר מזמור ס"ז בתהילים בצורת מנורה. האמונה היא שמי שקורא את כל המזמור בצורת מנורה, יזכה להגנה מיוחדת.
4. מוות
נהוג היה שעם מותו של אדם, שפכו בני משפחתו את כל מְכלי המים שבבית, וכך עשו גם הבתים השכנים לביתו של המת. במים השמורים בבית טמונה הייתה סכנה, ואסור היה ליטול ידיים או לכבּס בגדים בהם.
נשים נהגו לפרוע השׂערות ולצעוק קריאות שֵבר כשהן טופחות על החזה. המת הוּצא מביתו לרחיצה במוסדות החברה קדישא של הקהילה. בני המשפחה צריכים היו להשיג מיד תכריכים עבור המת, והיו שנהגו לרכוש לעצמם תכריכים בעודם בחייהם כדי להקל על משפחתם במותם.
למסע ההלוויה הוזמנו מקוננות מקצועיות ששרו חרוזי קינה שחלקם מאולתרים וחלקם הונחלו במסורת מִדור לדור. בחרוזיהן סיפרו את שבחו של הנפטר ועל הסבל של משפחתו עם מותו. לאחר סתימת הגולל ואמירת הקדיש על-ידי בנו של המת ולאחר שנאמרה תפילת ה"אשכָּבה", רחצו המלווים את ידיהם ביציאה מבית הקברות.
הנוהַג היה שאין מנגבים את הידיים ומניחים למים להתאדות מאליהם, כסמל לפרידה מן המת. המתאבלים אכלו בבואם לביתם ביצים קשות, כסמל להתחלה של חיים חדשים (המוות נתפס כמעבר לצורת חיים אחרת).
לאחר קבורת המת ישבו "שִבעה", ונהוג היה להזמין ל"שִבעה" דרשן שהיה מופיע יום יום בשעה מסוימת - ולאחר שהיה לוקח חלק בתפילה (מנחה או ערבית) היה מרתק סביבו את כולם בסיפורי עם, שצירם היה הגמול האלוהי, צידוק הדין וכו'. בימי השִבעה נהוג היה גם לקרוא תפילות לעילוי נשמת המת וכן פרקים מן "הזוהר".
סוף דבר: המנהגים - "דבר מיושן"?
המנהגים שתוארו הם חלק מן התרבות המסורתית העומדת על נפשה מאז המהפכה הטכנולוגית. העולם המסורתי נמצא על סף התפרקות ושבירה, והתרבות המודרנית מאיימת למחוק כל מה שמדיף ריח "מיושן" ונושא עמו סממנים מן העבר.
תהליך השְבִירה של התרבות המסורתית אירע מוקדם יותר לגבי יהדות אירופה. יהדות המזרח נעקרה ועלתה ארצה בהיותה על סף המפגש עם התרבות המודרנית. קשה היה, אֵפוא, המפגש עם הארץ ועם התרבות ששלטה כאן.
ההשלכות של התמוטטות התרבות המסורתית חריפות במיוחד לגבי הצעירים: התרחקות הדור הצעיר מאבותיו, דימוי עצמי ירוּד, דיכּוי תרבותי עצמי. קשה להתעלם מן הצורך החינוכי להתמודד עם משבר הדורות, עם דור צעיר שחווֶה את התנפצות דמות האב, עם חברה במצב שבירה.
הדיון במנהגים אלו מעורר לא פעם רתיעה: לשם מה? האם הכוונה להחזיר את הגלגל לאחור? האם לחזור לַזהוּת הקודמת? עלינו לראות את תרבות העבר כמאגר לעושר של תרבותנו בעתיד.כל שאִיבה מן העבר היא בהכרח פרי של ברירה (סלקציה) - ולא כל תכני העבר אכן "מסתדרים יחד" עם עולמנו המודרני. ההכרעה נתונה לנו, לדורנו: מה זהותנו? האם ניתן לבסס זהות ללא תשתית של העבר? האם נְוותר לחלוטין על מאגרי התרבות המסורתית? האם ניתן להבין "דברים מיושנים" אלו?
אם רצוננו לעקוב אחר מהות המנהגים ומשמעותם לחיינו כיום, עלינו להתחקות אחר מהות האדם. התפיסה שרווחה דורות ראתה באדם "יצור חברתי". גישה זו אכן נכונה, אך אינה מצביעה על "מוֹתַר האדם מן הבּהמה". ראיית האדם כיצור שִׂכלי ("אַנימַל רשיוֹנַל") מבהירה יותר את מהותו, אך אינה נותנת תשובה לכל מעשׂיו ויצירותיו: השׂכל אינו יכול להקיף את כל התחומים. בהֶקשר זה חשובה תפיסתו של הפילוסוף אֶרנסט קַאסירר ("מַסה על האדם"): ייחודו של האדם, אליבּא דְקאסירר, הוא בהיותו יוצר סְמלים ("אַנימל סִימבּוֹליקוּם"). האדם בּונה את המציאות בעזרת סמליו, ואִלמלא ראייתו הסמלית, העולם הוא כּאוֹס מחוסר משמעות. האדם יוצר כלים שונים, סמלים שונים לקלוט בעזרתם את המציאות: לשון, אמונה, מיתוסים, טקסים ומנהגים וכו'.
כאן נקודת החיבּור לעולמנו המודרני: גם כיום מתנהלים חיינו על-פי דפוסים וסמלים. חיי אנוש אינם יכולים לשׂאת עצמם ללא צורה ומשמעות, ומשום כך צריכים הם את המסגרת החברתית ואת הכֵּלים הסמליים. אדם שיטען, ש"סמלים" הם משהו מיושן ולא רציונאלי, ייאלץ לחיות בודד במדבריות הסהרה כדי להיות מנותק מסמלים.
לַסְמלים בחברה המסורתית יש תפקוד ייחודי. המנהגים השונים הם מערכת של סמלים. הסמלים הללו מעלים לרמה של מוּדעוּת את המאבקים הפנימיים, החרדות והפחדים בדומה לריפוי הפּסיכואנליטי. העלאת החרדות נותנת להן לגיטימציה. העובדה שהאדם עובר את השלבים הללו בתמיכת החברה- ה"יַחד", מעניקה לו ביטחון ומובילה לרגיעה ולהקלה.
האדם מתמודד עם הבעיה ואינו מסתיר את קיומה. הוא "חי את הבעיה". נדגים זאת: החרדה של האישה, שמא לא תתעבֵּר, היא חזקה ובלתי ניתנת לטשטוש גם בּדור המהפכה הטכנולוגית. כך גם החשש של הורים לִשלום הרך הנולד להם, או החשש של הזוג הצעיר מ"ליל הכלולות". הסמלים מתמודדים אפילו עם כאב הניתוק של האם מבנה ה"נלקח ממנה" ביום נישואיו...
האִם האדם המודרני ניתק ממשברי "עונת המעבר"? המסורת מְפנה את מקומה למודרניות, אך האדם נשאר אותו אדם, על מורכבותו, לבטיו וחששותיו. יתֵרה מזאת: בעולם המודרני האדם חי "לבדו בזֶרם הכבד" ללא תמיכת ה"יחד". הוא תועה בין כוחות זרים, שחוקיהם אינם מחוּורים לו. מוזר לחשוב כך. אבל, האדם שהאמין שהרע מקורו ברוחות הרעות, יָדע גם את חוקי הרוע ואת הדרך להפחית מכוחו. האדם בחברה המודרנית עומד מול הבלתי ידוע, כשהוא בודד.
הדברים נשמעים חריפים ואולי מוגזמים נוכח מושָׂגים כמו "החברה ההמונית", "אמצעי התקשורת ההמוניים". האדם אכן מתחבר להמון, אך גם בתוך ההמון הוא בודד. העולם המודרני נע לקראת הרס הזיקות והמסגרות המסורתיות (קהילה, משפחה), ולא ברור עדיין מהן המסגרות החלופיות. אנו מרבים לדבר ולקרוא על "קִדְמה", "על "התפתחות", ואכן התרבות המודרנית העמידה את חשיבותו של היחיד והֶעמיקה את תודעתו העצמית ואת תחושת החֵרות שלו. אבל, השאלה נותרת בעינה: האם מצויד היחיד בחברה המודרנית בכלים שיסייעו לו לעמוד במשבריו? האם יש לגיטימציה למשברים" (ספרה של גייל שייהי "מעבָרים" מצביע על הקושי של האדם המודרני בהיותו במעבָרים בחייו, כשהוא ניצב עם פחדיו לבדו).
אין לדבר על דרך חזרה לעולם הישן. לא רק ש"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", אלא פשוט: הנסיבות השתנו, וצריך לחפש מיזוג של אמת בין תכנים וסמלים מן העבר ובין הקנקנים החדשים.
אפילו בהשתמשנו כיום במנהגים של הורינו, ברור, שזה "לא אותו דבר": אנו פועלים מתוך מוּדעות לשני סוגי החשיבה, לקני המידה השונים של שתי התרבויות.
והשאלה נותרת פתוחה: מה יהיה צלם דמותו של "האדם הטכנולוגי"? מה תהיה תרבותו, מה יהיו דפוסי חייו החברתיים המשפחתיים? האם תישמר הרציפות בין העבר על סמליו ותפיסותיו לבין ההווה הזורם במהירות והופך בין אצבעותינו לעתיד?
