זכרונות הילדות שלי מבית הכנסת די מעומעמים, לצערי. לא הריביתי לבקר בבית הכנסת, אבל כשהגעתי זה היה בעיקר עם סבי, שלמה שמואל ז"ל. יהודי פשוט שעבד ב'סולל בונה' רוב חייו, התחתן עם אישה עיוורת מתוך אידיאל בלתי נתפס, והיה איש של חסד. אבל בלי רעש וצלצולים. כמו פעם, אתם יודעים.
לא היו בינינו יותר מדי שיחות עומק, אבל אהבתי אותו אהבת נפש. וכשחזרתי בתשובה, לא הרבה אחרי פטירתו בשנת תשס"א, האהבה התעצמה עוד יותר, ביחד עם הגעגועים. בזמנו הוא נזף בי על כך שלא הייתי מספיק דתי, ועל השטויות שחלפו לי בראש בשנות הילדות ("תיזהר לעשות תספורת מדרגה!", היה מתרה בי. "אחר כך בטח יהיה לך עגיל, ואז תעשן, ואז תגנוב, ותהיה בבית הכלא. ואני לא אבוא לבקר אותך!"), אבל היום אני בטוח שהוא גאה בי ממקום מושבו, אי-שם למעלה.
זיכרונות הילדות שלי מבית הכנסת שלו, בשכונת ג' בקריית שמונה, מעטים אמנם, אבל מחודדים למדי. אני זוכר את ההליכה איתו במעלה הרחוב, את הנזיפות שלו כשהייתי הולך בדרך הקוצים ולא בדרך הסלולה, את הבקשות שלי לצאת באמצע התפילה כדי לדבר קצת עם ילדים אחרים, ואפילו את הגבאי שקשר סוכריית טופי בחוט תפירה לבן, ביקש ממני להרים אותה, ותכנן למשוך את החוט בדיוק כשאגיע אל הסוכרייה. כמובן שעליתי על הטריק די במהירות, ויעצתי לו להשתמש להבא בחוט דייגים שקוף.
אבל בעיקר אני זוכר את הפיוט "עת שערי רצון", הידוע יותר בשם "עוקד, והנעקד והמזבח". הסיבה פואטית הרבה פחות מכפי שיכולתם לחשוב: בהגייה המרוקאית-האסלית של בית הכנסת, ביטאו את האות ק' באופן גרוני שונה מכפי שכולנו מכירים. מן ק' מצלצלת ועמוקה במיוחד. תוסיפו לזה את הלחן היפהפה (בנוסח המרוקאי), את הטקסט המרגש ואת האווירה החגיגית. אין פלא שהפיוט הזה נחרת עמוק בלבי.
בכל תפילת ראש השנה, כשמגיעים לפיוט הזה, אני מרגיש חום מתפשט באזור הלב והחזה, ואני נזכר בסבא שלמה ז"ל ובתפילות איתו בבית הכנסת. וגם היום, בשקט בשקט, כשאיש לא שם לב, אני מנמיך את הקול, ושר את הפיוט המקסים הזה עם ההגייה של אותה ק' עמוקה. בלעדיה זה פשוט לא אותו דבר.
