דיאלוג עם ספר ישעיהו ביום הכיפורים

במציאות הישראלית יום הכיפורים הוא יום של הסכם לא כתוב בו החיים שובתים. יום שכל אחד בדרכו מאמץ תהליך, שזכה לשם תשובה - שיבה אל המקום ממנו ניתן לעצב את חיינו בדרך המיטיבה עם האחר, עם החברה בכללותה ועם עצמנו. החיפוש אחר התשובה מלווה אותנו בפיוט סליחות מרגש, בו מושמע דבר רב החובל ליונה בירכתי הספינה - "... וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלוֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלוֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבַד" (יונה א' 5) "בָּן אָדָם מַה לְך נִרְדָּם" פותח את סדר הסליחות לפי נוסח עדות המזרח. למרבה הצער, גולת הכותרת של ההתעוררות והתשובה נתפסת בהתמסרות מוחלטת לעינוי הנפש. צום נתפס כתשובה הנאותה. מן הראוי, שקידוש הצום יהיה מלווה בהתמודדות ערכית עם התכנים של פרק נ"ח בספר ישעיהו, אותו אנחנו קוראים כל שנה בבית הכנסת ביום הכיפורים במסגרת ההפטרה שאחרי קריאה בתורה של פרשת השבוע. מן הראוי, שערב יום כיפור, טרם נחייב את עצמנו בהוראות הפיזיות של היום, נלך בעקבות פרק נ"ח בספר ישעיהו. נשאל את עצמנו - האם הקפדנו במימוש התשתית הערכית והחברתית, לה אנחנו מחויבים כחברה, לפני שאנחנו מעמיסים על עצמנו את ההוראות של יום הצום.

מקסם שווא

חשוב לזכור שבהוראות יום הכיפורים בספר ויקרא ט"ז, אין דרישה לצום ביום הזה. החוק מסתפק בקביעה: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם". חז"ל קבעו שעינוי הנפש פירושו צום ונקבעה הלכה שיש לצום ביום הזה. פרק נ"ח הוא בבחינת מראָה שאנחנו חייבים להסתכל בה לפני שאנחנו פוסעים בחרדת קודש אל היכל היום המקודש הנקרא יום הכיפורים. הנביא לועג למציאות של צום, שלא קדמה לה עשייה חברתית וחתירה לצדק סוציאלי. הנביא אינו רואה טעם בקיום ציווי הצום בחברה, שאין בה סולידאריות חברתית. הנביא מתנה את הזכות של הפרט ושל החברה לאמץ את ההוראות החיצוניות של עינוי הנפש, רק אם הפרט והחברה עמדו במבחן העשייה החברתית והערכית. מי שנותן ידו לשחרר את רשויות החברה ממחויבות לצדק חברתי ולשוויון, הנביא אינו מעריך את הצום שלו ואף מפנה כלפיו חצי לעג. רשויות חברתיות שלא נתנו ידן לפרוס לרעב לחם, בכך שלא ממשו את זכותו למקום עבודה המבטיח לו קיום בכבוד, לעברן של אותן רשויות מפנה הנביא את זעמו ולעגו - "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עֲנוֹת אָדָם נַפְשוֹ?" אלו שעלו על שרטון ניצול והתנכלות לאדם העובד - "וְכָל עַצְבֵּיכֶם תִּנְגְּשׂוּ" - לעברם אומר הנביא במפורש שהצום הוא בבחינת מקסם שווא. כי טרם הצום נדרש כל אדם לממש בחייו את המאבק המתמיד לקיומה של חברה, בה לא יהיו אנשים מתחת לקו העוני. הצום מאבד את כל משמעותו אם האדם לא העמיס על עצמו את המחויבות לכינונה של חברה שוויונית, בה לא יהיו מראות של רעב. הקריאה של הנביא "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשְׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" זו קריאה לסדר יום של מאבק על דמותה של החברה. הצום זה ערך משני, שהוא חסר כל משמעות אם אינו בא אחרי עשיה חברתית. ערב יום כיפור אני כואב את קיומה של מציאות מכאיבה, בה לסממנים חיצוניים של צום נותנים את כל תשומת הלב, כאשר למעשה לצום - על-פי תפיסת הנביא ישעיהו - יש תוקף רק אם הוא בא בעקבות מאבק לכינונה של חברה, המושתתת על ביטחון קיומי כלכלי לכל אדם ואין בה חרפת עוני.