בתיאור בריאת העולם שנברא ב-10 מאמרות אומר המדרש שבסיומה של הבריאה, דהיינו, בריאת האדם, נפל דבר:
"ויקח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אומר המדרש: "בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן וְאָמַר לוֹ: רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵן וְכָל מָה שֶׁבָּרָאתִי, בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ (קהלת רבה פרשה זו).
המדרש הזה מציג כמה היבטים ב"סדרת החינוך" שקיבל האדם הראשון. בראשית, את יופיו של העולם, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים". בשנית תכלית הבריאה "בשבילך בראתי". בשלישית, את החשיבות שבשמירה עליו, דהיינו, האחריות על קיומו "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" וברביעית, ההשלכות של הקלקול "שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
לצד התפיסה העולה מהקשרו של המדרש, שלפיה השמירה על העולם היא על-ידי עשיית מעשים טובים שימנעו את החרבת העולם, ניתן ללמוד מהמדרש שעצם קיומו של העולם על כל יופיו והשמירה עליו, הם ערכים בפני עצמם.
יתרה מזו, דומה כי התכונה לעזור לזולת אינה מולדת, אלא מוטמעת בטבע האדם בתהליך חינוכי מודע, "תן דעתך שלא תקלקל". משמע, שאלמלא חינוך, כמו שרואים להלן "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", יצר ההרס היה מתגבר על האדם.
העולם רועש החדשות המגיעות מאירופה אינן מעודדות. את החוויה המפוקפקת הזא חווינו כבר לפני שנות דור ואת מקום ההלם, למי שכבר האמין שזה קורה, מילא רצון לסייע, לחתור, להשתדל להציל. סוגיית מי עשה ומי יכל לעשות יותר ומי הפריע לפעולות ההצלה בשואה, אינה ענייננו כאן, אבל באופן כללי מי שעשה עשה. וכל זאת למה? כי "דרך הטוב להיטיב". בן אנוש מתורבת האמון על שמירת הטבע והאנושות רואה אדם במצוקה נחלץ לעזרה.
יוצאים מכלל זה הם אלו שחיים במצב של תרתי דסתרי. מחד הם מקבלים חינוך ומאידך החינוך הוא לקלקל ולאבד נפש. אלו אינם מודעים כלל למצב הנפשי שהם עוברים. חייל שלנו רואה ילד פצוע או רעב, לא יעלה על דעתו להשאירו במצב זה. כמו-כן, רחוק יהיה לחשוב שאדם בצד הדרך עם תקלה ברכב המאותת לעזרה חורש את רעת הבא לסייע לו. כבר שמענו וראינו על שודדי דרכים מתוחכמים השמים עגלת תינוק באמצע כביש בין עירוני בכוונה לעורר את דאגת הנהגים המאיטים או עוצרים לראות אם יש מצב מצוקה ואז מתנפלים עליהם שודדי הדרכים. אין גבול לעולם הדמיון והתעתועים המשמש את הרשעים הללו.
בפן אחר של אותו עניין רואים את עניין האחריות "תן דעתך שלא תקלקל". אדם מטבעו ידאג ל"איכות הסביבה" על כל היבטיה. יש החוטאים, זורקים אשפה בפארק או במקום ציבורי אחר ומרגישים "שבעצם אתה צודק ואני לא בסדר" ושבים לתקן את המעוות. לעומתם, יש המתנהגים בשאט נפש והם "בעלי הבתים" ואז צפויים לקנסות וכדומה. עד כאן הכל בתחומי "תיקון העולם". יש סדר ויש סדרן.
התופעה המטרידה ביותר וגם המאירה ביותר מבחינת דפוסי התנהגות בריונית היא תופעת החבלה של המחבלים בהר-הבית או בכלל בכבישים. הבנה של התנהגות הפרט, יש בה בכדי להסביר את התנהגות הכלל. הגע בעצמך תלמיד בכיתה או ילד בשכונה שחונך לערכים של "תן דעתך שלא תקלקל", גם בראותו ניר בפרוזדור בית-הספר או גביע זרוק ליד סל אשפה, קרוב לוודאי שזה יטריד אותו והוא יפעל בנושא. הפעולה היא בסיסית ומוכרת מהשילוט "הפסולת לסל וחסל". גילויי האחריות של איכות הסביבה, הם פועל יוצא מחינוך מתאים "תן דעתך", היפוכן - קלקול העולם.
והינה מעשה שסופר. מרדף אחר מחבלים הביא ללכידתם והעמדתם לחקירה על-ידי קצין בכיר שלנו שעמד בחצר כלשהי כשגבו אל הקיר והנחקר מולו. ראה הנחקר את הקיר מט ליפול ועמד שם עם חיוך. הקיר נפל וקבר את הקצין. לעומתו, מקרה דומה בארה"ב שתועד במצלמה. עבריין בחקירה בתחנת משטרה עומד ליד הקיר כשלפתע החוקר שעמד מולו קורס לרצפה ומתעלף. העבריין הצעיר באיסטינקט, מזעיק עזרה והשוטר ניצל. נפש האדם העולה היא או יורדת? כך נאמר בקהלת.
נשליך את זה על הכלל. יהודי הגולה באו לארץ בתקופות שונות מאז עליית הרמב"ם, במאה ה-11, בעלי התוספות במאה ה-13 ועוד בהמשך הדורות. עליה להר-הבית אצל היהודים הייתה בחרדת קודש כי היה
כבוד למקום. יש והיו עושים יום טוב לדורותיהם על הזכות שניתנה להם לעלות להר. האריז"ל הצביע על קברות ועוד אחריו ממונים על קברות צדיקים התרים אחרי כל תל וגבעה לגלות את העבר ולכבדו כראוי. הוא הדין בעליות תלמידי הגר"א, יסוד "
מאה שערים", יואל משה סלומון מייסד "פתח תקוה", ביקורם של סיר משה מונטיפיורי, הברון בנימין-אדמונד דה רוטשילד "אבי הישוב" ותרומתם ליסוד "טחנת הרוח ושכונת "משכנות שאננים" מחוץ לחומה ויקבי בנימינה, ראשון לציון וזכרון יעקב בהתאמה.
לאחריהם ועד היום היו פעילי העלייה הראשונה, השנייה והמתמשכת, היו ממש במסירות נפש ליבש את הביצות, פעילי "חומה ומגדל", להפריח את השממה ולהפוך חבל ארץ מוזנח לישוב שוקק חיים מפואר - "לעבדה ולשמרה". בהמשך באו צוותי הארכיאולוגים שחפרו וסיננו כל גרגיר עפר למצוא שייכות לעבר המפואר שלנו. ידיהם האמונות ליטפו בערגה את המימצאים השונים למרות שהיו בחלקם במצב התפוררות. מגילות, כדי חרס וכלי מלאכה מתקופות שונות שוחזרו והושמו בבתי נכות וכדומה. כשחזרנו לעיר "אשר בדד יושבת ובליבה חומה", לשריד בית המקדש "הכתל", לארבעת בתי הכנסת בעיר העתיקה, לבית כנסת הרמב"ן, לבית כנסת "אור החיים" של משפחת ויינגרטן, ולאחרונה גם ה"חורבה", ניכר הגעגוע בטיפול שניתן למקומות קדושים אלה. ובירור שעליה להר-הבית גם נעשית ביראת כבוד ובחרדת קודש כמאמר המשנה: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכון כנגד בית קדשי הקדשים. לא יכנס להר-הבית במקלו, ובמנעלו, ובפנדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (קיצור דרך), ורקיקה (יריקה על הרצפה) מקל וחמר". (ברכות ט:ה)
ובכן, לא יפלא ממך הדבר. כך מתנהג עם החוזר לביתו ולשורשיו. כמו בן החוזר לבית אבותיו ומוצא הזנחה. כל רמז, כל תמונה, כל כלי ואפילו שבור, קושר אותו לעברו.
וראה זה פלא, הטוענים לבעלות על הר-הבית מתנהגים כמו אספסוף פרוע. קללות, יריקות, הרס, זלזול (אפילו שפעם רחצו את הרגלים) אבני קלע במקום ה"תפילה" שהם כל-כך מתגאים בו והתגרות בבאי המקום. האם זה מראה על שייכות למקום, על "תיקון עולם", על "לעבדה ולשמרה", על "ראה שלא תקלקל" או אחריות כוללת? הדברים גם נוגעים ל"נבחרי הציבור" שלהם. התקפות הזעם וביטויי השנאה רק מראות על טבע ה"בריון השכונתי" האומר וצועק ברמה את דברו "גם לי גם לך לא יהיה" ככתוב בסיפור של "אז תבאנה שתים נשים זונות" (מלכים א, פרק ג).
כמונו כמוהם הם מודעים מאוד לרגישויות הנוגעות למקום. מצידנו שומרים על "סטטוס קוו". מצידם, כל האמצעים כשרים להניא ממבקרים יהודים שומרי מצוות להגיע למקום. וכל זאת למה? פשוט. אם יהיו כאלה שיראו יותר כבוד למקום זה יציב אותם במקום לא טוב כלפי ה"מקום השלישי החשוב לאיסלאם" שאפילו לא מוזכר ולו פעם אחת בקוראן. אומנם יש קשר עמום ל"אל בוראק" בטיסה לילית... ממש לא יותר. כמו-כן, המהומות באירופה הם גם בגלל חוסר השייכות למקום.
מסקנה. עלינו להמשיך להראות כבוד ולאשר לעולים את התפילה והעלייה בהמונים. ושיהיה לנו חג שמח ומועדים לשמחה ויזכנו ה' להגיע למועדים אחרים ששים ושמחים בבנין בית המקדש במהרה בימינו ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה "ויקוים בנו"
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". (ישעיהו נו:ז) לכל העמים במפורש. חג שמח.
