מי שילמד את תולדות הסכסוך הערבי יהודי בא"י בעת החדשה, יבין שזו לא "אינתיפאדה שלישית", כפי שבתשקורת הישראלית נוהגים לכנותה, זהו עוד קרב במלחמת העולם של הערבים בבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל.
במלחמה הזו מופצים הרבה שקרים, תעמולה אנטישמית, שנאה תהומית ליהודים, ביזוי והשפלת כובד העם היהודי כולו, תוך כינויים גסים וגזעניים המכנים אותנו "טמאים, חזירים וקופים המטמאים את אל-אקצה", כביכול. וכך, קיים חוסר רצון מוחלט מצד ערביי ארץ ישראל
כולם, להכיר באיזושהי זכות, ולו סמלית בלבד, של היהודים על מולדתם העתיקה.
הערבים בא"י, המכנים עצמם "פלשתינים" (בפה רפה, שהרי בשפתם אין פה דגושה P שהיא הרישא של Palestina ארץ הפלישתים, שהיא מטבע לשון מטעה, בלשונו של הקיסר הרומאי אדריאנוס, שקרא לה אחרי שמו של שבט ים תיכוני ממוצא יווני ככל הנראה, שפלש לארצנו בתקופת הנביאים.
פולש אמרנו, וכך כל הקוראים לעצמם "פלשתינים" הם כולם פולשים לארצנו, בדיוק כפי ששבטי הערבים מחצי האי ערב פלשו לארץ עם עליית האיסלאם, והתיישבו בה, תוך מלחמות עם צלבניי העולם הנוצרי בשלהי תקופת ימי הביניים.
לפולשים אלה, דוגמת הפולשים האפריקנים לארצנו מסודן ואריתריאה, אין זכויות לאום ושום ריבונות על ארצנו, ותביעותיהם עליה חסרות בסיס במשפט הבינלאומי. כך מוצאים אנו שבאמצע המאה- 19 וגם הרבה לפניה, החריבו השליטים המוסלמים, הממלוכים, והטורקים העות'מאניים את ארץ ישראל, שרפו את שדותיה, יערותיה והרסו את תשתית הדרכים והנמלים כדי למנוע מעמיי אירופה הנוצרית לשוב ולפלוש לארץ.
עזות המצח הזו של הפלשתינים עוברת כל גבול, ויש לה תמיכה בקרב השמאל הקיצוני, הרואה את התביעה לריבונות על כל ארץ ישראל, כתביעה צודקת. קוצר ראותו של גורם שולי זה בחברה היהודית הנו גורם מרכזי בהתמשכותו של הסכסוך, ושמן בערה על מדורת המלחמה שהוכרזה נגדנו מצד כל הערבים, ובמיוחד מצד אלה המחזיקים בתעודות זהות ישראליות.
המלחמה על הר-הבית
כמי שהיה בכוח הצנחנים שפרץ להר-הבית בבוקר של כ"ח באייר תשכ"ז ראיתי מקרוב את ראשיתה של המלחמה על המקום הקדוש ביותר ליהדות, מלחמה שראשיתה בטיפשותו של שר הביטחון הישראלי, משה דיין, שהורה להסיר מעל מסגד עומר בהר-הבית את הדגל הישראלי אותו תלה רב סרן אריה אכמון קצין המבצעים של חטיבה 55 בפיקוד מוטה גור.
20 דקות היה הדגל תלוי בכיפת המסגד, ואחר כך הוסר ממנו,והשליטה בהר חזרה לידי הוואקף. דקות אחדות קודם לכן, התנהל קרב יריות במסגד אל-אקצה, וצלפים ירו מגג הבניין ופגעו בצנחנים שליוו את הרב האלוף שלמה גורן, בדרכו עם ספר התורה לעבר הכותל המערבי. חברי יהודה ב.י. מפלוגה ד', שהחל לטהר את המסגד, הניח על דלת העץ הכבדה שק של חומר נפץ ופוצץ אותה לרסיסים. בדרכו לתחילת הטיהור של המסגד מצלפים, עצר אותו מוטה גור בצעקה רמה, והורה לו לחדול מהלחימה על המסגד, שכן, לדבריו: "מדובר במקום קדוש ואסור לירות בו".
4 ימים אחרי שחרור ירושלים מהכיבוש הירדני, וחטיבת הצנחנים שחזרה מהקרב לשחרור דרום רמת הגולן, ערכה מסדר ניצחון ראשון ואחרון של כוח יהודי על הר-הבית. רבנים וגדולי תורה אסרו על עלייה להר-הבית, משה דיין ו
מפלגת מפא"י השמאל-ציונית והחילונית, שרבים בתוכה היו מנוכרים לערכי היהדות, סברו באופוריה ששררה בקרבם, שניתן לווקף ולממשלת ירדן לנהל עבור מדינת ישראל את המקום הקדוש הזה, ובד בבד, גם לשמור על ריבונותה המחודשת של מדינת ישראל על הר-הבית.
48 שנים חלפו מאז איחודה של ירושלים, והערבים בסבלנותם, ובנחישותם להמשיך את המאבק הבלתי מתפשר במדינה היהודית, הפרו בשלבים קטנים, בסיוע מטופש ופחדני של כל ממשלות ישראל, את מעט הזכויות שנותרו ליהודים בהר-הבית.
מטורפים שניסו במהלך השנים, לשרוף ולפוצץ את מסגדי הרהבית, גרמו לתהליך הקצנה מתמשך, שבו בראשית שנות ה- 90 נזרקו אבנים מההר לעבר מתפללי הכותל, וכוח משטרתי שפרץ פנימה באש חייה, הרג רבים מהם. צעקה גדולה עלתה מקרב אנשי השמאל, כוללי גורמי שב"כ, תקשורת ואחרים, שיצרו היסטריה המונית שבה נאמר: "כי אם תהרוס ישראל את המסגדים" מלחמת עולם תוכרז על מדינת ישראל ומיליארד מוסלמים יצאו למלחמה נגדה". מבלי לזלזל כהוא זה בסכנות של מלחמה וביקורת בינלאומית קשה בעקבותיה, שום אדם רציני במדינת ישראל, איננו מאמין, חושב או שואף להגיע למלחמת דת עולמית שתחילתה ביוזמה מכוונת של מדינת ישראללהריסת מסגדי הר-הבית.
מסגדי הר-הבית לא נהרסו, אבל בסוף 1995, נהרס ליבה של ירושלים, בהר-הביתשל הבית הראשון הבית והשני, על יד הפורעים הערביים של התנועה האיסלאמית, שחפרו והרסו ברגל גסה אתר של מורשת עולמית לכל הדתות והאנושות בכללותה.
לאחר רצח רה"מ
יצחק רבין המנוח, התיר
שמעון פרס, ממלא מקומו, לוואקף המוסלמי, בשל תנאי מזג אוויר, להיכנס זמנית למבניי אורוות שלמה, ולהתפלל בהם. יש לזכור שבניינים אלה מעולם לא היו שייכים לוואקף. מאז הפר הווקף את הבטחתו לפנות את המקום, ולא זו בלבד, אלא שהתנועה האיסלאמית הצפונית של שייח ראעד סאלח, הפעילה במקום חפירה הרסנית ופראית של עתיקות הר-הבית, לית דין ולית דיין, ובהיתר שבשתיקה של ראש השב"כ דאז, האלוף במילואים
עמי איילון. הערבים ריצפו את ההריסות שבתחתית הבניין הענקי, תוך הריסה שיטתית של עתיקות בתי המקדש וירושלים של בית ראשון ושני. כך גם, גם במרתפי מסגד אל-אקצה, נחפר והוקם מסגד נוסף תוך סיכון עצום של יסודות החומה הדרומית של העיר העתיקה, ויצירת "בטן" של סלעי בניין, שאך בקושי ניתן היה למנוע את התמוטטותן.
ב-1996, לאחר עליית נתניהו לשלטון, ועם פתיחת מנהרת הכותל, הכריז ערפאת על קרב גדול נגד מדינת ישראל, בו נהרגו עשרות ישראלים ומאות נפצעו.
אולם השחיקה המתמשכת במעמדה של מדינת ישראל במקום החשוב והקדוש מכל לעם היהודי, הגיעה לשיאים בשנת 2000, בתחילת מה שקרויה: "האינתיפאדה של אל-אקצה", שהייתה במניין המקובל, שנייה לאינתיפאדה הראשונה של דצמבר 1987.
בדם ואש נרצחו כ-1500 יהודים ואלפים רבים נפצעו ונותרו נכים. הר-הבית לאחר עליית
אריאל שרון נחסם לעליית יהודים, ובחמש עשרה השנים שחלפו מאז, הלכה והקצינה התייחסות המוסלמים לביקורי יהודים בהר-הבית.
אם פעם ניתן היה לעלות להר משלושה שערים, היום ניתן, ואך בקושי רב, לבקר בהר-הבית, ולמשכי זמנים קצרים ביותר. נשים וגברים אלימים ופרועים, מקבלי שכר מהווקף, ניצבים לאורך המסלול של הביקורים, רודפים את המבקרים היהודיים, מחרפים, מגדפים ומשפילים אותם ללא תגובה הולמת של משטרת ישראל.
במה שונה המלחמה הזו מקודמותיה?
הפעם מאוחדים כל ערביי ארץ ישראל, המתקראים בלשונם, "פלשתינים" - שהמאבק צריך להסתיים מבחינתם, בהפיכת כל שטח הר-הבית ל-"יודנריין" - קרי, סגור לחלוטין עבור היהודים, ולא רק לביקורים המוגבלים כיום באיסור על תפילת יהודים. חלק מהערבים מדבר בלשון כפולה, באומרם לנו: "אין לכם מה לחפש במסגד אל-אקצה", או גם: "אין לכם מה לחפש באל-אקצה", אך בשני המקרים, אין הם מסייגים את בנייני המסגדים כחסומים ליהודים (שכן רוב מכריע של היהודים, איננו מחפש לבקר בבניינים אלה דווקא) אלא לבקר בשטחים הפתוחים, מצפון, באזור שער השבטים, ממזרח בחורשות הזיתים סמוך לשער הרחמים, מול נחל הקידרון.
זאת היא המטרה המיידית של הפורעים הערביים, בגיבוי מלא של חברי הכנסת הערביים, וועדת המעקב. אל לנו ליפול בפח ולהתיירא מהערבים. הכניעה, אותה מציע השמאל הישראלי בעניין הביקורים בהר בית, תהיה אך ראשיתו של המרד הערבי הגדול הנוסף שיתרחש בארץ ישראל, ועל סופו המר קשה יהיה להתנבא.
ערביי ישראל מכריזים על שביתה כללית בת יומיים, אני מציע ואף קורא לכל היהודים, להמשיך ולהשבית להם את בתיה עסק לעוד שבוע ימים, ולאחר מכן, לבחון להיכן נושבת הרוח הרעה של מנהיגיהם, הן ברשימה הערבית המאוחדת המסיתה והחתרנית, והן ברשות הפלשתינית של אבו מאזן. בכל המלחמות של הערבים ביהודים, החל ממאורעות 1921, 1929, 1936-9, מלחמת העצמאות, תקופת הפידאינים, קדש, ששת הימים ואילך, הערבים לא השכילו במאבקם נגדנו לצאת וידם על העליונה. רבבות מהם נהרגו, רובם בידי אחיהם, במאבקים פנימיים. רבים התרוששו בשל השביתות והפגיעות בדרכי התחבורה, שריפת שדות והריסות כפרים וערים.
מדהים כיצד עם שלם איננו יודע להפיק לקחים מהנכבות שספג במאה שנות מלחמה נגדנו, בשל הרצחנות והעיקשות של מנהיגיו, החל מחאג' אמין חוסייני הנאצי, ועד אחמד שוקיירי, מערפאת ואבו מאזן ועד
אחמד טיבי ומוחמד זחאלקה - תמיד האחר אשם, הרוצחים שלה בעיניהם הם צדיקים תמימים, ואם נהרגו בעת מעשיהם, קדושים הופכים להיות. כך, שפיכת דם נקיים, נשים, תינוקות זקנים וחסרי ישע, היא מטרה צודקת וקדושה בעיניהם. בכי מתחסד ויללות מוסרניות וצבועות נשמעות מפיהם על חללי תוקפנותם המזוויעה, התקפות רצחניות של אבנים, בקבוקי תבערה, ירי בחפים מפשע נקראות בפיהם: "הפגנות דמוקרטיות". הם שולחים את ילדיהם למות ללא ייסורי מצפון, ואין להם ולו מעט ביקורת עצמית. תמיד משחקים במלחמות של סכום אפס. אין פשרות בעיניהם, תמיד ישמעו את קול הסכין ושפיכת הדם של הקיצונים שבתוכם.
יהודים: הילחמו בפורעים ולא תחתו - המיטו עליהם את האסון שהם ראויים לו, ובפעם המי יודע.
