מדיניות ההבלגה של הממשלה, היא שהביאה אותנו לאנרכיה הזאת של טרור רחוב. מדיניות שמאל דורסני הובילה למדיניות ההבלגה הזאת והיא שיצרה את התנאים לפיגועים בודדים. לסכנות לאזרחים, להפקרת היהודים, לפחד ולחוסר ביטחון בארצנו שלנו.
מדינת ישראל היא דגם למדינה שאין עוד כמוה בעולם! מדינה קטנה המוקפת אויבים וחלק מהם גרים בתוכה ממש. ואני מוצאת שכפי שמדינת ישראל מתנהלת מול המצב המוזר והלא פשוט הזה, הרי שמגיע לנו שאפו. על נאורות ופלורליזם אמיתי.
ואלמלא כוחות שהחלישו אותנו מבפנים, לא היינו מגיעים לטרור רחוב הזה. כי אלימות, זריקת אבנים היא אלימות, צריכה תגובה הולמת כשהיא מתחילה ולא סלחנית ומתנצלת כפי שראינו שנים רבות כל-כך. והרבה סיבות לחולשה ששלטה בנו ועכשיו יש לאסוף כוח, תרתי משמע, ולנצח את הפחד. את הטרור.
צה"ל הוחלש:
מובן שצבא הגנה לישראל הוא הצבא הטוב, החזק והמוסרי ביותר בעולם. צבא מוסרי כצבאנו אין. אבל אנחנו כל-כך מוסריים שמאשימים חיילים גם כשהם רק רוצים לחזור הביתה בשלום. כשהם רק רוצים שנחיה בביטחון ומסכנים את חייהם היקרים לשם כך. צה"ל הפך למשל ולשנינה, ללעג בעיני הערבים וכבר ראינו מקרים בהם ילדים ירקו, זרקו אבנים וקיללו והחיילים שתקו. עם זלזול שכזה בצבא הישראלי, מה הפלא שילדים ערבים צעירים מרשים לעצמם לצאת לרחוב ולפגוע? ובכך, ידידי השמאלנים, הם מסכנים גם את עצמם.
האבנים הפכו לסכינים:
אמנם מדברים ודנים על עונשי מינימום לזורקי אבנים, פגיעה במשפחותיהם, החרבת בתי מחבלים, סילוק מן הארץ, שלילת אזרחות. כן, מדברים על זה קצת מאוחר מדי כשהאש כבר לוהטת וקשה לעצור.
אבן הורגת או לא הורגת זוהי שאלה מתחסדת וצדקנית שאין מקומה במדינה שאזרחים אינם יכולים לנסוע ולעבור בביטחה בארצם שלהם. ועכשיו זה כבר מטר שלם, אם כי רוב האבנים כבר הפכו לסכינים.
חברי כנסת ערבים:
אמנם הוגשו תלונות רבות נגד זועבי על הסתה, אבל מה החידוש? התלונות הוגשו השכם והערב וכבר נאמר כל מה שצריך לדעת על זחאלקה וזועבי והם עדיין צוחקים כל הדרך לכנסת, בעוד אנחנו עסוקים באותיות הקטנות. מבררים כיצד להצדיק את עצמנו, את זכותנו לחיים של ביטחון. את זכות המדינה להגן על עצמה מפני הסכנה שבמשתפי פעולה עם האויבים.
כבוד הנשיא, אני לא בחרתי בטרור!
קשה לי לשכוח את העלבון הזה. והנשיא שהאשים מדינה שלמה בבחירה בטרור, פרץ בכך לגמרי את הזכאות נטולת אשמה שלנו. בכך הפקיר את חפותנו ודרס את זכויותינו.
היועץ המשפטי הנאור:
כל הפסקים שנפסקו להגנת תושבי ישראל ולשמירת הביטחון שנשברו מול סלע דעת היועץ המשפטי שסבור שיש לחנך אותנו לנאורות ולפלורליזם גם אם זה אולי יעלה בחיינו. לא הצדק היה מול פניו, כי אם פניו שלו. נאורים וצדקניים.
יצחק הרצוג:
שמעתי את
יצחק הרצוג בראיונות לרדיו. ציפיתי לשמוע גינויים כוללים לטרור, לפלשתינים, לחמאס לאויבנו בכלל. דאגה כנה ועמוקה לעם ישראל השרוי במצב קשה. אבל לא. הוא העדיף להתמקד בנתניהו ובכישלונו. ולפעמים נדמה היה לי שאפילו שמעתי בדל חיוך מובלע בתוך האנדרלמוסיה הזאת: "איזה כיף שצדקתי!"
השמאל הנאור:
זה יפה לכאורה להבין את האויב. זה יפה לרצות שלום. מי לא רוצה חיים של שלווה ונחת? אבל זה ילדותי ומרושע להתעלם מן הסכנות. זה מתנשא ומתנתק להאשים את ישראל בפשעי מחבלים. מחבלים ורוצחים הם מחבלים ורוצחים. מה לא ברור? זה לא אתי לתת להם כלים רעיוניים ומשפטיים להתנכלות ולרצח בעם היהודי. אלא אם כן אינך רואה עצמך חלק ממנו.
זכויות הערבים:
לי נראה שבשמאל מתעלמים, מחוסר רצון או מחוסר ידע, מההתקדמות הגדולה של ערביי ישראל בשנים האחרונות. את השיפור בתנאי חייהם. בהשכלה, בעבודה, בשכר בתנאים סוציאליים וכל מה שמקבל אזרח ישראלי. ולפעמים גם יותר. הם מסתדרים טוב ואפילו יש להם נציגים בכנסת שיכולים גם לדאוג להם טוב יותר, אם לא היו עסוקים יותר מדי בהסתה ובהטפה לשנאה.
ימין תועה:
ומול כל כוחות ה"צדקנות" האלה התמודדה ולא בהצלחה, ממשלה שהייתה אמורה להיות ימנית ולייצג קו מדיני ימני החלטי שאיכשהו התעקם לה לגמרי ואבד לנו הימין ועמו הביטחון בממשלה.
