ירושלים בוערת ובמיוחד העיר העתיקה. אם באינתיפאדה הראשונה תושבי ירושלים לא נטלו חלק, הרי שכיום הם לוקחים חלק רב יותר מאשר שאר חלקי יהודה ושומרון. לא זה המקום לנתח מדוע עכשיו דווקא צריך לדעת כיצד מתנהלים בתרחיש הזה.
ברקת ראש עיר טוב שיודע את צרכי עירו, נמצא בלב העשייה, וקיבל את ברכת תושבי עירו בבחירות. נקט בתחילה בדרך מכובדת וקרא לא לבטל טיולים בירושלים, לבוא לעיר שחוברה לה יחדיו, שמכל העולם נוהרים אליה, ולא יעלה על הדעת שדווקא הישראלים ידירו רגליהם ממנה.
בעניין הזה משהו השתבש. מסתבר שהמדינה מתקצבת אבטחה במוסדות חינוך עד השעה אחת וחצי, בעוד שהפעילות נמשכת עד שלוש וחצי, ובגנים עם 100 תלמידים ומעלה. ומייד קמה קול צעקה ודרישה צודקת בבסיסה לתקצב את היתרה, אולם משרד האוצר כדרכו אינו ממהר לשחרר כספים, ולכן הזדרז ברקת והשבית את מערכת החינוך.
בצעדו זה שינה ראש העיר ב-180 מעלות את קריאתו לישראלים לבוא לירושלים, כי אם הוא אומר שהמקום לא בטוח, מה אנחנו נאמר שאנו לא מכירים את המצב לאשורו, האם ניקח סיכון ונגיע לעיר שראש העיר שלה משבית את מערכת החינוך כי אין לו שמירה. אני במקום ראש העיר, הייתי קודם כל מתגבר את השמירה על חשבון דברים אחרים, ובמקביל פונה מיידית לכל הגורמים בהם: ראש הממשלה, שר האוצר והחינוך, בדרישה לעת הזאת לתקצב בצורה מלאה את צרכי הביטחון. כך הוא היה מתגלה כאיש רציני שנוקט בדרכים הנכונות לשמור על הילדים מחד ולהבטיח את המשך הגעת התיירים לירושלים מאידך. כאשר מדובר בסך-הכל על תוספת של 14 מיליון שקלים שזה בטל בשישים לעומת הנזק שזה גרם.
נשמעות גם מצד הפלשתינים בצור באהר וגבל מוכבר כי שכונותיהם מופלות לרעה בתחום החינוך, הפיתוח והנקיון. זוהי הזדמנות פז להיכנס לשכונות אלה לפתרון הבעיות, כך אנחנו משיגים שתי מטרות: האחת נוכחות מסיבית בשטח, דבר המונע פיגועים ושנית מתן מענה לדרישות האוכלוסייה הפלשתינית. כך אולי יצא מתוק מעז ונשפר את חיבור העיר בצעדים בוני אמון.
