גל האירועים האלימים שפקד את השכונות הערביות של מזרח ירושלים וגלש למדינת ישראל לא פסח גם על המיעוט הערבי בישראל. בגליל, ב'משולש' ואף ביישובים הנחשבים מעוזי הדו-קיום היהודי-ערבי, כמו יפו, נרשמו הפגנות, בחלקן התרחשו תקריות אלימות. על כך יש להוסיף מקרים בודדים של דקירה, שבוצעו על-ידי אזרחים ערבים. אלה תרמו לפחד ולזעם בקרב הציבור היהודי, שלעתים אף נשא אופי אלים, וזה מצדו הגביר את החשש בקרב הציבור הערבי מפני מעשי נקם ואת המתח בינו לבין הציבור היהודי.
גלישת אלימות למגזר הערבי בישראל על-רקע התערערות המצב הביטחוני בשטחים ובירושלים אינה בבחינת חידוש. דוגמאות בולטות לכך נרשמו בזמן האינתיפאדה הראשונה וגם בשלב הראשון של האינתיפאדה השנייה, אז, בשנת 2000, התפתחו 'מהומות אוקטובר'. מהומות אלה, שאירעו לפני 15 שנה בדיוק, הסתיימו ב-13 הרוגים ערבים ועשרות פצועים בעקבות עימותים קשים עם המשטרה. על-רקע זה נוצר שבר עמוק ביחסים בין יהודים לערבים. תופעות דומות, הגם שבפרופיל נמוך בהרבה, נרשמו על-רקע מבצעי צה"ל ברצועת עזה בשנים האחרונות. תופעת הזליגה החוזרת ונשנית מהזירה הישראלית-פלשתינית לזירה הישראלית גופא מלמדת, כי ישראל לא הצליחה למחוק את תחושת הזהות הלאומית המשותפת בין התושבים במרחב הפלשתיני שבישראל ושמחוצה לה. שוב ושוב הוכח, שלצד התפתחותם הנפרדת של מרחבי היישוב הפלשתינים נותרו בעינן זיקות חזקות מתוקף עברם ההיסטורי, תפיסת הזהות הפלשתינית וקשרי המשפחה, אשר ביחד יוצרים סולידריות העומדת במבחן בכל פעם שנוצר מצב הכרוך בפגיעה משמעותית בחייהם של פלשתינים או בסמלים לאומיים ודתיים שלהם, כמו מסגד אל-אקצה.
מסגד אל-אקצה מהווה עבור הפלשתינים - כולל אזרחי ישראל - סמל דתי ולאומי ראשון במעלה. כאשר ציבור זה מאמין, כי המסגד מאוים, כפי שאירע לאחרונה, הוא נוטה להתלכד מאחורי הסמל ולפעול ל"הצלתו". אולם, זה רק חלק מהתמונה. החלק החשוב הנוסף בה נוגע למערכת היחסים שהתפתחה בשנים האחרונות בין המיעוט הערבי לבין הממסד הישראלי והציבור היהודי במדינה. מבחינת רבים מהערבים בישראל, מאחורי היחסים הבעייתיים הללו נמצאות כוונה ופעולה ממסדית להדיר אותם מהמרחב התרבותי והפוליטי של המדינה, המוצגת על יד הרוב, בהבלטה גוברת, כ"מדינה יהודית דמוקרטית". הביטוי הבולט האחרון לכך הייתה החקיקה האנטי-ערבית בכנסת, שהייתה חלק מתופעה שהגיעה לשיאה לקראת הבחירות לכנסת ה-20, ולא רק בקרב חוגי הימין. גם קריאתה של
מפלגת העבודה בשם "
המחנה הציוני" נתפסה כחלק ממגמה זו. דעה מקובלת בציבור הערבי גורסת שממשלות ישראל חותרות, בייחוד מאז פורסמו 'מסמכי החזון הערביים' בסוף 2006/תחילת 2007, לממש את מדיניותה כלפי המיעוט הערבי באמצעות מדיניות השילוב הכלכלי, הנשענת על שיקולים כלכליים - הצורך להגדיל את פריון העבודה. זאת, על יסוד ההנחה, כי שילוב כלכלי יתרום ליציבות עקב התמקדות הערבים ברווחת הפרט.
דומה כי אירועי המחאה האחרונים בקרב הציבור הערבי, גם אם לא יסלימו, מעידים לא רק על חוזקו של ממד הזהות הפוליטי - פלשתיני והדתי-מוסלמי, אלא גם על שבריריותו של מודל השילוב הכלכלי. זה מאותגר גם על-ידי העדר איזון בין ההדרה הפוליטית-תרבותית, המקבלת עדיפות מובהקת, לבין תפיסת השילוב הכלכלי, ויותר מכך על-ידי ההכרה הרווחת בקרב הערבים בישראל, כי יישום תפיסת השילוב מתנהל בעצלתיים ובהיקף מצומצם. נוכחותם המשמעותית של צעירים בהפגנות והנוכחות של תנועת הצעירים הווירטואלית "אל-חיראכ אל שבאבי" מעידים, כי שכבות רחבות אינן משייכות עצמן לאלה הנהנים ממדיניות השילוב ולכן הן מונעות על-ידי תחושות תסכול. תחושות אלה מובלטות במדיה החברתית, המזינה מסרים רדיקלים פלשתינים, ערביים ומוסלמיים בעוצמה ובמהירות, תוך שהיא מצמצמת מאוד את השפעתם של גורמים מסורתיים על הרחוב בכלל ועל הצעירים בפרט. זה חלק מהרקע להיחלשותו היחסית של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בשיעורי ההצבעה הגבוהים לכנסת (הפלג הצפוני מתנגד עקרונית להשתתפות בבחירות). גם באירועים האחרונים ועוד לפניהם, במהלך הפגנות מחאה שנערכו סביב סוגיית הקרקעות של הבדווים בנגב, הפלג הצפוני מילא תפקיד שולי יחסית. נוכח חולשה זו, התנועה של ראאד סלאח, המכונה "שייח' אל-אקצה", מקדמת את האג'נדה הטעונה של ירושלים, במגמה להרחיב את אחיזתה בציבור.
מול אלה יש לציין את התפקיד האחראי, בדרך כלל, שמילאה באירועים האחרונים ההנהגה הפוליטית - המקומית והארצית - של הציבור הערבי. זו הושפעה כנראה גם ממה שנתפס כהמלצתו של יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס ל'פלשתינים שבפנים' להימנע מאלימות ולרסן את תגובותיהם. חברי ועדת המעקב העליונה נהגו בדרך כלל עד כה, באיפוק יחסי, אך מהדהד. כך נדחה שוב ושוב ביקורם המתוכנן של חברי הכנסת של הרשימה המשותפת בהר-הבית - ביקור שעלול היה לייצר גל נפיץ של אלימות, גם אם הם לא נמנעו מגילויי סולידריות פומביים עם בני עמם בשטחים. על-רקע זה הוכרזה השביתה הארצית (ה-13 באוקטובר), שכמו עצרת ההזדהות המרכזית רבת המשתתפים שנערכה בסח'נין, עברה בשקט. בנסיבות אלה מתבלטת גישתו המתונה של ראש הרשימה המשותפת,
איימן עודה, המצליח בינתיים לאכוף את גישתו הפרגמאטית על אישים וגורמים קיצוניים יותר בהנהגה הפוליטית ותוך כך משכיל לשמור על אחדותה, למרות חילוקי הדעות העמוקים בין אגפיה.
במצב מורכב זה, מה ראוי לה לממשלת ישראל לעשות מול המיעוט הערבי?
- בטווח הקצר, האתגר המרכזי הוא לשמור על הסדר במרחב הערבי ולבודד את האירועים בתוכו מאלה המתרחשים במזרח ירושלים. יש חשיבות עליונה למאמצי ההידברות של המשטרה ושל גורמי הממשלה עם ההנהגות הערביות. מן הראוי להימנע מהדרתן ומהצגתן כגורם מקצין. יש לחזק את הרכיבים המתונים בהן ואת יכולתן להרגיע את הרחוב התוסס, ובעיקר את הצעירים, גם אם לא ברורה מידת השפעתן עליהם. להתנהלות המשטרה ברחוב הערבי יש השפעה ניכרת על המתרחש ועל האווירה בו. עד עתה נראה, כי המשטרה הפיקה את לקחי מהומות אוקטובר 2000. לאורם, חשוב להכיל את האירועים הביטחוניים באופן נחוש אך מידתי, באורח שיאפשר קיום מחאה בלי שזו תגלוש לאלימות ולטרור. אתגר קשה נוסף הניצב בפני המשטרה הוא ההכרח למנוע תופעות של אלימות מצד יהודים נגד ערבים, שעלולה לדרדר את המתח בשטח.
- עיקר המאמץ הממשלתי צריך להיעשות מיד עם שוך המהומות. על הממשלה לבחון מחדש את מדיניותה הכוללת כלפי המיעוט הערבי בארץ, ובעיקר להאיץ ולהרחיב מאוד את יישום התהליכים שבהם הוחל במטרה להגביר את ההשתלבות הכלכלית של האוכלוסייה הערבית. נושאים אלה כבר נידונו בפגישה שהתקיימה ב-21 במאי בין ראש הממשלה לבין ראש הרשימה המשותפת ועל פניו קיימות כבר לא מעט תוכניות, הממתינות ליישום. זה הזמן לייצר הידברות עם ההנהגה הלאומית של המיעוט הערבי, לצד תנופה ביישום מואץ של התוכניות הקיימות, בתחומי התעסוקה, החינוך והתשתיות. חשוב יהיה גם לתרום לצמצום השיח הלאומני האנטי-ערבי במערכת הפוליטית בישראל, ולא פחות מכך - ברחוב הישראלי.
