החזן כבר סיים להתפתל מעלה ב"לְךָ אלי תשוקתי", פיוט אחד שמתחיל כשכולם עדיין ביום חולין, ומסתיים חצי שעה אחר כך בתחושת הקדוּשה של יום הכיפורים. בתוך הקדושה החגיגית והדחוסה הזאת תתחיל עכשיו מכירת המצוות של "כל נדרי" בבית הכנסת של הטורקים. יש כאלו שבאים לבית הכנסת ביום הכיפורים רק בגלל זה, אבל הם מעטים. אבא של אליהו ודאי אינו כזה.
אלעזר הגבאי מתחיל למכור את המצוות, ויש הרבה: פתיחת ההיכל, החזקת ספרי התורה, הלבשת הרימונים, הכתרים ולוחות הכסף, אבל כולם מחכים למכירה של "כל נדרי". כל שנה שוברים שיאים חדשים בבית הכנסת. המחיר של "כל נדרי" עולה, אבל בסוף הפָּרְסִי הוא שזוכה.
ערב לפני כן, אבא אמר שהשנה הוא ישים לזה סוף. עכשיו הוא מעיף מבט בפרסי שמגיע לבית הכנסת פעם בשנה, ביום כיפור, ומצליח תמיד לקנות את מצוות החזקת ספר "כל נדרי". לא רק אבא יודע עד כמה קשוח ונחוש הפרסי. כולם יודעים שאין הרבה סיכוי להתחרות בו. הפרסי מרגיש את המבטים הננעצים בו ומתעלם מכולם. בינו לבין עצמו הוא בוחן את האפשרויות. הוא מזיע קלות מתחת לחליפה ההדורה בעוד שאר המתפללים רטובים לגמרי מתחת לחולצות הדיאולן הלבנות ולטליתות הצמר.
לפרסי זה אף פעם לא קל, כי זה לא רק העניין של הכסף. הפרסי יודע שהוא צריך גם לגמור את זה יפה. כולם מדברים עליו. הוא לא טיפש. הוא צריך להיזהר מלהתנהג בגסות יתרה. הוא צריך להראות שגם לו קשה, שהוא לא יכול כל כך בקלות להעלות עוד ועוד את המחיר בכל פעם. זה ממש לא מדגדג לו, הסכומים שנזרקים לחלל בית הכנסת. הוא יכול להרשות את זה לעצמו בלי שום בעיה. אבל הוא יודע שצריך להראות קושי, לא רק קשיחות. זו רק השאלה איך הוא יצליח לזכות שוב, בלי להיראות עשיר מדי בעיני האחרים.
אליהו שמע את אבא מדבר על זה עם אימא אתמול בערב. "צריך לשים לזה סוף," אמר לה אבא, והוא לא ידע למי צריך ולְמה. גם אימא שאלה.
"מה אכפת לךָ, זה לא עניין שלך, אתה תורם כל השנה."
"את לא מבינה. בפעם אחת הוא בא ולוקח את כל ה
כבוד. אנחנו כל השנה, כל יום, בוקר וערב, שחרית ומנחה, שמים את החמישה גרוש שלנו בקופות הצדקה ותורמים יותר ממנו, והוא בא לבית הכנסת פעם אחת בשנה, ביום כיפור, ומקבל את כל הכבוד."
אם לא ויתרה: "אז זה עניין של כבוד? זה הכול?"
"כבוד זה לא סתם. יש אנשים שזה כל מה שיש להם."
אימא ידעה שאבא לא מדבר על עצמו. הוא הרי לא רודף כבוד. לא במובן של להראות מה שיש לך דווקא בבית הכנסת. "אתה הרי לא מדבר על עצמך. אני לא מבינה למה אתה נכנס לזה."
ואחרי שתי שניות של הפסקה, הוסיפה: "אז אולי בכל זאת יש כאן עניין של כבוד?"
אבא שתק והסיר ממנה את עיניו, חושב שאולי באמת יש כאן איזה ילד קטן שהשתלט עליו. היא מכירה אותי טוב, הוא אומר לעצמו. אולי זה מה שהיא באמת חושבת, ואולי יש איזה סיכוי קטן שזה גם נכון. אבל תחת זאת בחר לומר לה:
"זה מה שאת חושבת עליי?"
שניהם השתתקו, אולי כי בחרו לברוח מהמריבה, אולי כי אליהו היה לא רחוק ושמע, ואולי כי אין באמת סיבה לריב.
ראשונה הייתה אם לפייס את אבא. אבל מחווֹת של "סליחה" או "מצטערת" היו ברורות מדי, ישירות מדי, וכאלו אין בבית. לא בגלל הישירוּת ולא בגלל שחששה לומר לו שהיא מצטערת. זה פשוט כבר חרג ממסכת התכליתיות שבה התנהל הבית ושבה חיו את חייהם. כל זוג וסף המריבה שלו, כל זוג ודרכי ההתפייסות שלו. הוויכוח הקטן הזה, יותר משהיה ריב, היה ככלות הכול גם נושא לסתם שיחה, הכנסתה של אם לעולמו של אבא שהיה רחוק ממנה. הוא אולי לא התכוון, ואולי אפילו התחרט כשגילה מה היא אולי חושבת עליו, אבל כשם שידעו להבעיר את המדורה, אולי אפילו בלי כוונה, ידעו שניהם גם לכבות אותה.
אימא מגישה לו את כוס הקפה השחור ומתיישבת לידו, כמו שהם עושים כל יום אחרי שהוא חוזר מן העבודה. היום חזר מוקדם כי היה צריך לשחוט את העופות לכפרות. דוֹד יוסף, אח של אמא, אמר שיש לו הרבה שחיטות ושצריך להספיק כמה שיותר מוקדם, כי הוא לא אוהב לשחוט בחושך כשבקושי אפשר לראות. הם סיימו זה מכבר את השחיטה, שלחו את העופות למריטה והתיישבו ללגום כוס קפה.
אימא חושבת שאולי דיבור על ההוצאה הכספית הגבוהה הצפויה ימנע ממנו את ההרפתקה.
"אתה בטוח שאנחנו יכולים להוציא כזה סכום כסף?" שאלה.
אבא לא ענה לה מיד. מהחדר הסמוך למטבח הגדול שמע אליהו את השיחה וחשב על כך שמעולם לא שמע את אימא מדברת עם אבא על כסף.
אבא הנמיך מעט את קולו: "אני לא הולך לעשות משהו שיסכן אותנו. בשביל זה אנחנו כאן מדברים. אני לא בטוח שכל אחד שזורק סכומים שם, בבית הכנסת, מדבר על זה בכלל עם אשתו."
"אני בטוחה שלא," אמרה אמא, למרות שנרתעה לרגע מהרמז ששלח לעברה. אבא לא הרגיש והמשיך:
"ואם זה יצא הרבה, נסתדר אִתם. נחלק את זה לכמה חודשים. לא יודע. אני בטוח שעוד אנשים ירצו להשתתף אתי."
אבל לזה אם לא הסכימה.
"בסדר גמור. אני אקבע ביני לבין עצמי את המקסימום שאני אציע."
אימא עדיין לא הייתה רגועה לגמרי. "אתה יודע, זה לא רק הכסף. אני חושבת שאפשר לא להגיע לסכומים גדולים, אם תעשה את זה בחוכמה. על כמה חשבת?"
אבא לא הבין לרגע את השאלה. "את מתכוונת - מה המקסימום שאני אציע?"
"כן," אמרה אימא בהחלטיות, מרגישה שהיא שוב נכנסת מבלי משים אל שדה המוקשים וכעת אולי כבר מאוחר מדי. אבל גם אבא היה עייף מלריב ואמר בפשטות:
"האמת, לא חשבתי על זה. צריך להחליט עכשיו?"
אימא הרגישה את ההיסוס בקולו וידעה שאולי עברה את הגבול. היא לא רצתה להמשיך במה שחשבה להשפלה מיותרת של אבא.
אבא והפרסי יושבים לא רחוק זה מזה. אבא לובש חליפה, כבכל שנה ביום הכיפורים. הכובע שעל ראשו עדיין קיצי, מאוּורר יותר. בדרך כלל רק בחנוכה אימא מחליפה לו לַכובע החורפי מלֶבֶד, זה שהוא חובש בשבתות ושממש מחמם את הראש. אז הוא גם יתחיל ללכת עם כובע הברט מצמר, המשוך על ראשו כלפי מטה, כמו כומתה.
אליהו זוכר את הצעדים של אבא על השביל בדרך הביתה אחרי התפילה בבוקר, המניין הראשון בחמש וחצי. קצת לפני שבע אבא ייכנס הביתה. לפני זה יספיק לעבור במכולת לקנות לחם וביסקוויטים, ואימא כבר מחכה לו עם כוס הקפה. שנייה לפני שיישמע רעש סגירת הדלת הוא ישמע את אבא אומר "בואנוס דיאס" ואת חריקת הכיסא של אמא, שֶקמה לקראתו במטבח. אימא תשב אתו כמה דקות בטרם תפנה להעיר את הילדים הקטנים לבית הספר.
בחורף, עוד לפני הקפה, אבא מדליק את תנור הנפט. הוא צריך לתדלק אותו לפני ההדלקה הראשונה בבוקר. פחי הנפט עומדים בכניסה לבית. פעם בשבוע עובר עגלון עם מכלית קטנה רתומה לסוס עייף וממלא את הפחים. הוא מודיע על בואו בצלצול פעמון שנמצא על העגלה, אולי אפילו על הסוס עצמו. אבא מוזג מתוך הפחים אל המכל של התנור, סוגר אותו, ואז הופך בעדינות ומניח על הפייה של התנור. אל החדר של אליהו ושל בנימין התנור יגיע כאשר כובע הרשת הכתום לוהט כמעט כולו, ולוהטת אתו הסביבה המבהיקה של פְּנים התנור, שמעצימה פי כמה את החום הקורן מן התנור. לא יחלפו דקות רבות והחדר הקפוא יפשיר ויאפשר את הקימה אל הבוקר הקר.
הם באים למטבח - אימא עדיין יושבת בו עם אבא - ומחכים שהיא תגיש להם אל השולחן את כוסות הקקאו, שלתוכן הם יטביעו כמעט חבילה שלמה של ביסקוויטים.
אלעזר הגבאי עובר בין האנשים בסיבובים מסביב לבימה, מדרבן. פה הוא מושיט לאחד טבק הרחה, ושם מחייך לאליהו או אל ילד אחר, צובט אותם בלחי. אליהו יושב מצדו האחד של אבא, ומצדו השני של האב יושב בנימין, אחיו הקטן. שניהם עטופים בטליתות המשי הלבנות, עם ציצים מחוט עדין שתפורים לשולי כל הטלית, חוץ מארבע הציציות שבכנפות הטלית. אליהו מחליק את הציצים הקטנים כל הזמן בין הידיים, כמו הטורקים הזקנים שיושבים בשוק של העיירה וממוללים ביד מחרוזת של גולות צבעוניות, מעבירים אחת ועוד אחת ועוד אחת הלאה, בשרשרת שלא נגמרת לעולם.
למרות הדחיפוּת והתזזיתיות שיש השנה באוויר, ואולי בגללה, בית הכנסת מלא מפה לפה. אומרים שיש משהו, מכוניות צבאיות מסתובבות בכבישים כבר מאז כניסת החג, וכולם שואלים מה קורה. מישהו אומר תרגיל, אבל כולם יודעים שלא עושים תרגילים ביום כיפור. חלק מהפרצופים הרגילים של בית הכנסת חסרים, דבר שמעלה סימן שאלה אצל חלק מהאנשים. "משהו מתבשל," הם אומרים זה לזה.
אלעזר קורא בקול גדול: "מי שמוסיף, מוסיפים לו." פרנסה כל השנה, בריאות, הצלחה לילדים ולמשפחה. מעטים בקהל נענים בהתלהבות, מוסיפים ומעלים את המחיר, והרוב צופים במתרחש כמו במחזה שבו השחקנים קבועים והתפאורה לא משתנה, רק סכומי הכסף שנזרקים לחלל האוויר גדלים משנה לשנה.
לאחר שהגבאי אומר מספר פעמים "מי שמוסיף, מוסיפים לו," איש אינו יכול להישאר אדיש. מי שיכול מוסיף, וסכומים גבוהים יותר ויותר נשמעים. ספר "כל נדרי" - המצווה, כמו שקוראים לה בבית הכנסת - לא נמכר בזול. כמה מאות טובות של לירות, לפעמים אלף, אלף וקצת. ויש כאלו שסתם מעלים את המחיר, כדי לעשות לפרסי חיים קשים יותר.
הפרסי לוקח את כל העניין בקלילות. מדי פעם הוא מחייך מאוזן לאוזן, מדושן עונג. שום שריר לא זע בפניו חוץ מעווית הצחוק הקבועה לו מעל לשפמו. הוא לא ממהר להוסיף ולא צועק.
אבא מנסה להתרווח במקומו, מנסה לשלוט במתרחש, לתת לפרסי את ההרגשה שהשנה הולכת להיות מלחמה. זה לא הולך להיות פשוט.
קודם כול להיראות רגוע. אסור להראות שום לחץ, שלא יחשוב שאני אחד מאלו שמעלים סתם את המחיר. אבא אומר זאת לעצמו, אבל הילדים כמעט יכולים לשמוע.
הם יושבים בשקט גמור, מביטים בעניין במתרחש. הם לא ממש קטנים מכדי לשבת כמה שעות בבית הכנסת, הם כבר הולכים עם אבא לבית הכנסת. אבא מעיף מבט כלפי מעלה, אל אימא שנמצאת בעזרת הנשים, מנסה ללכוד את מבטה. אימא יושבת בשורה הראשונה, אבל מאחורי פרגוד התחרה העדין אי-אפשר לראות את תווי פניה. הוא יודע בדיוק היכן היא יושבת, והוא יודע שאם מסתכלים למקום מסוים במשך כמה שניות, בטח אם מסתכלים על אדם מסוים, ובטח ובטח על אדם אהוב, אותו אחד ירגיש מתישהו שמסתכלים עליו. אימא ידעה כמובן מה התוכניות, וגם ידעה שעכשיו זה מתחיל. הוא רק רצה לראות את פניה לפני שהוא באמת נכנס למשחק, לקבל קצת כוחות גם ממנה. הוא רואה לפתע איך וילון התחרה העדין מוסט לרגע הצידה, ומולו מבצבץ הכובע שאימא חובשת רק כשהיא באה לבית הכנסת, בחגים. פניה הציצו אליו ומבעד למשקפיה הוא רואה איך היא מחייכת אליו, אולי אפילו ממלמלת משהו. זה כל מה שהוא היה צריך. היא מחזירה את הווילון למקומו ומשאירה סדק קטן דרכו תוכל להביט אל אבא, למקרה שעיניו יקראו לה שוב.
אבא בוחר אסטרטגיה פשוטה: התשה. הפרסי מעלה את המחיר ומסביבו מעלים עוד אנשים את המחיר, אולי כדי להכביד על הפרסי, אבל אבא לא מצטרף עדיין למרוץ. כשסתם מישהו מעלה את המחיר, אבל אלעזר יודע שאין ביכולתו לשלם את הסכום, אלעזר מביט בו בעיניים נוזפות ומתעלם מהמחיר החדש. אבל ההוא נעלב וצועק שוב בקול. מי שלא שמע עד עכשיו לא יוכל להתעלם. קריאות הקהל לא מותירות לאלעזר הגבאי ברירה, והוא קובע את המחיר החדש בהתאם להצעה של ההוא.
אבא הוא ממקימי בית הכנסת. מקומו וכבודו קבועים ויציבים. מחר בבוקר הוא אפילו יהיה חזן, ואחר כך יתקע בשופר בסוף תפילת נעילה. השנה הוא החליט שהוא נלחם את המלחמה של כולם, של כל אלו שבאים בוקר בוקר לשחרית, עם בגדי העבודה ושקית האוכל ועוד לפני שמסתיימת התפילה הם כבר חייבים לרוץ לאוטובוס הממהר לתל אביב או לפתח תקוה. קיץ וחורף הם יתייצבו במועד הקבוע בבוקר בבית הכנסת, ואחר-הצהריים גם למנחה ולערבית. כמה גרושים לקופת הצדקה, או כמה לירות בכל פעם שמעלים אותם לתורה, בחישוב שנתי, יוצאים לא פחות ואולי אף יותר מהסכום האגדי שהפרסי משלם על "כל נדרי" פעם בשנה. רק של"כל נדרי" יש את הכבוד שלו, ואת העלייה המכובדת מחר בבוקר, מיד אחרי הכהן והלוי, ולגרושים וללירות של כל השנה אין עדים. ואבא החליט: זה לא שהוא רוצה את העלייה הזו. הוא ייתן אותה לאלעזר הגבאי.
מה יש? לא מגיע לו? כל השנה הוא מראשוני המגיעים לבית הכנסת, וחוץ מזה, משא הציבור על כתפיו. מגיע לו. אבא החליט לקנות את "כל נדרי" ולהעניק את זכות החזקת ספר "כל נדרי" היום בערב ואת העלייה מחר בבוקר לאלעזר הגבאי.
