שמי רחל אברהם. נולדתי למשפחה יהודית, לאבי מהרי אדגו-אייצ'או ז"ל ולאמי טפצ'ה דנ'או ז"ל. אני הצעירה מבין חמישה אחים מצד אמי ולי עוד ארבעה אחים מצד אבי. אבי הגיע במקור מכפר ושמו ווזבה ועבר מאוחר יותר לעיר גונדר. אמי הגיעה מגיינה. שניהם חיו בגונדר אך עם השנים חזרה אמי לגיינה מסיבות בריאותיות. רוב שנות ילדותי גדלתי איתה ולמדתי בבית-ספר יהודי עד כיתה ג', אך בשלוש השנים האחרונות לפני עלייתי התגוררתי עם אבי, שרצה שאלמד בעיר וביקרתי אצל אמי בסופי השבוע.
אמי טפצ'ה דנ'או הייתה אישה מיוחדת מאוד באישיותה, באופיה, בידע שלה, בביטחון שלה ובחוכמתה ונחשבה דמות דומיננטית ומוכרת בסביבתה. מבחינתה, מה שמבדיל בין גבר לבין אישה הוא מבנה פיזיולוגי וכל השאר זה עניין של גישה - האישה לא נחותה מהגבר אלא שונה ממנו. היא הייתה מומחית בכמה תחומים: ראשית כול, הייתה מיילדת מסורתית לנשות הכפר. כשאין נגישות לרפואה מודרנית בכפרים, נוכחותה של מיילדת הכרחית ואף עשויה להציל חיים. אמי נחשבה למיילדת מקצוענית, אמיצה, יעילה ובעלת ידיים טובות. כלומר, רוב הלידות הסתיימו ב"מזל טוב!" לאחר שהפכתי לאימא בעצמי, ראיתי חוויות לידה בבתי חולים, ונחשפתי לסוגים שונים של אחיות מיילדות - סיטואציות מרגשות ולא פשוטות - שאלתי את אמי איך תפקדה בתור מיילדת ללא תמיכת גינקולוג, למה בחרה לעסוק בתחום ואיך רכשה את הידע ואת המיומנות. תשובתה הייתה מצמררת ומפתיעה. בתקופה שגרה באדיס אבבה, בירת אתיופיה, היא ילדה את אחי השלישי יהודה. הצירים התחילו כשהייתה בבית רק עם גיסה. המיילדת לא הגיעה בזמן, ואמי נאלצה ללדת את בנה לבדה. מאותו רגע החליטה שהיא תלמד ליילד, לא תסמוך על אחרים ואף תעזור לנשים אחרות.
שנית, אמי טיפלה בילדים שחלו בדלקות שקדים. שקדים נפוחים ודלקות שקדים הם בעיות נפוצות בקרב תינוקות וילדים. כשילד ישראלי חולה בדלקת שכזאת, הטיפול הוא בדרך כלל אנטיביוטי. אולם באתיופיה, הטיפול במי שחי בכפר שאין בו רפואה נגישה הוא לרוב מסורתי. לדברי המבוגרים בכפר, הפחד במצבים אלו הוא שהשקדים המוגלתיים יתנפחו עד שהילד ימות מחנק, ולטענתם אכן הייתה תמותה גדולה בקרב ילדים מסיבה זו. בשיטה המסורתית המטפל מבצע פעולה כירורגית, משחרר את הנפיחות ובדרך זו מקל את הנשימה. צפיתי לא פעם בטיפולים של אחייני שחלה ויש לציין שהסיטואציה מפחידה ודורשת אומץ רב ומיומנות מצד המטפל. מומחה בתחום זה נחשב לאיש חיוני ביותר בכפר ונוכחותו הכרחית. מובן שאמי נענתה לכל פנייה ועשתה כמיטב יכולתה לעזור לילד ולמשפחתו - חולים היו מגיעים אליה בכל שעות היממה, והורי הילדים היו לרוב לחוצים והיסטריים כי לעתים דחו את העניין יותר מדי זמן עד שהילדים כבר התעלפו. בזכות תכונותיה הטובות של אמי: החיוך, מאור הפנים, החמימות והאומץ, היא הצליחה להרגיע את ההורים וגייסה אותם לטובת העניין.
מלבד זאת הייתה אמי מוהלת מצוינת ומלה את כל ילדי המשפחה והשכונה. במשך התקופה שבה שהו היא ומשפחתה בסודן, כמעט שנה, נולדו כמה בנים, בהם אחייני שמעון. אמי היא שיילדה את כולם ומלה אותם, למרות התנאים הקשים במחנה הפליטים והאיומים מצד האנשים המקומיים. גם במקרה הזה שאלתי את אמי איך הגיעה לעיסוק נדיר כל כך לאישה, ואיך עלה בדעתה לנסות ללמוד את הנושא הרגיש והמיוחד הזה? התשובה הייתה די דומה לקודמת - היא סיפרה לי שבברית המילה של בנה המוהל שמל אותו לא היה בעל ידע רב במיוחד. התינוק התייסר מכאבים נוראיים גם לאחר כמה ימים. היא ותינוקה סבלו סבל מתמשך עד שהפצע החלים, ועל כן החליטה שתלמד את התחום ותהיה מוהלת טובה לפחות לבני משפחתה. זאת כדי שאחרים לא יסבלו כמו שהיא סבלה, וכדי שלא תהיה תלויה באחר כל עוד תחום זה ניתן ללמידה ויש לה יכולת, תפיסה ואומץ מתאימים.
היא סייעה לבני משפחתה ולכל מי שפנה אליה, ללא תמורה כמובן. גברים ונשים, צעירים ובוגרים כאחד, היו פונים אליה מסע בשביל לקבל הכוונות ועצות. אנשים אהבו להתייעץ איתה משום שראו בה מי שמסוגלת להקל את בעיותיהם, ואילו היא ראתה בטיפול באחרים שליחות מידי הקב"ה ושירתה את כולם בנדיבות ובמסירות. אמי נחשבה לכל יכולה, ומשפחתה כינתה אותה "הגבר שבנשים" - אימא שמוכנה לעשות הכול למען הילדים שלה. אומץ לב וחוסר תלותיות היו תכונותיה הבולטות ביותר - כל חייה התפללה לבורא עולם שלעולם לא ישאיר אותה תלויה בזולת או בילדיה בעת זקנה. היא התפללה לחיים מלאי איכות ומשמעות. בעיניה, בלי אלה לא הייתה תועלת באריכות ימים. אמי הלכה לעולמה ב-2012. מותה היה כאב עצום ואבדה גדולה לכל המשפחה, אך הוא אירע לפחות כפי שהיא התפללה: ללא תלות באחרים ולאחר ייסורים קצרים עקב מחלה קשה שנמשכה חודש.
אבי מהרי אדגו-אייצ'או היה אדם חברותי והיה מסוגל להתחבר לכל אדם - נוצרים, מוסלמים ויהודים כאחד, ואכן אלו היו חבריו. הוא אהב להתגייס לעזרת הזולת. אם ראה אדם ערירי, אלמנה או יתום, היה מסייע להם בדאגה אבהית, לפני שסייע לאחרים. בכל השנים שגרתי איתו הוא עטף אותי בחום ובאהבה גדולה ועשה הכול כדי שלא ארגיש געגוע ועצב בגלל הפרידה מאמי.
מערכת היחסים בין הוריי הייתה יחודית וטובה ורחשו ביניהם רגשות אהבה וכבוד הדדי. אבי ידע להבין את אמי ולתת לה את מקומה. בימי מנוחה אהב לקרוא בתנ"ך ולספר סיפורים היסטוריים למשפחה. אבי הצליח לבסוף לעלות לישראל שבע שנים אחריי, ובמהלך השנים לפני שעלה התקשורת בינינו נעשתה באמצעות מכתבים. באותן השנים הגעגועים אליו הציפו אותי. לאחר עלייתו התניידתי במקומות שונים ברחבי הארץ לצורכי עבודה ולימודים, ולא הזדמן לי לשבת איתו באופן מסודר ולספר על מסלול העלייה שלי ועל כל מה שעברתי בדרך. הוא ידע באופן כללי על קשיי המסע. כשאני נזכרת באבי כיום אני מרגישה תחושת החמצה ופספוס משום שלא יצא לי לבלות איתו עוד זמן רב. הוא נפטר באופן פתאומי בגיל 54 בעקבות אירוע מוחי שקרה במהלך טיול מולדת באתיופיה, שבע שנים אחרי שעלה לארץ. למרות האובדן הטרגי של הוריי, הייתה זאת זכות גדולה להיוולד להורים כאלה. הם העניקו לי את כל מה שיכלו לתת. האור שהפיצו כל חייהם ממשיך לדלוק בתוכי ונותן לי את הכוח להמשיך הלאה.
שם משפחתי לפני הנישואים היה אדגו-אייצ'או. באתיופיה שם המשפחה ניתן לפי שמו הפרטי של האב, ובילדותי ניתנו לי למעשה ארבעה שמות שונים: מאבי, מאמי, מסבי ומסבתי. אבי קרא לי זֵנֵבְוורְק, אמי קראה לי אְנְדָווקוּ, סבי דנ'או מהרי ז"ל קרא לי יַטְבִיָה-כּוֹכֵּב, וסבתי אלמה סמואל ז"ל קראה לי אְנְקֻוואָייהוש. מתוך כל אלה, שמי הרשמי היה השם שהעניקה לי אמי. בשם זה כוניתי בקרב המשפחה שלה שהיו חלק מסביבתי הקרובה. השם שאבי נתן לי היה השם הדומיננטי בקרב המשפחה שלו, ובו הם פנו אליי בסביבתם. סבי וסבתי התמידו לקרוא לי בשמות האישיים שהעניקו לי בלי להיות מושפעים משמות אחרים. באופן דומה, גם אבי ואמי התמידו לקרוא לי בשם האישי שכל אחד מהם העניק לי ואף הקפידו לנהוג כך בקנאות ובהפגנתיות. ריבוי שמות שכיח בתרבות האתיופית ומסמן חיבה, יחס אישי, כבוד וייחודיות. דבר זה מאפשר לנותן השם לבטא אמירה ולהביע דעה או רגשות מגוונים, כגון שמחה, כעס, אושר ותקווה, כל זאת דרך שם הילד. כך לשם יש משמעות רבה יותר מכינוי בלבד.
נוסף על כך, פנייה לאדם בשמו הלא רשמי נהוגה במשפחות אתיופיות בין ילדים לבין הוריהם ובין האחים הצעירים לבין הבוגרים, כדי שהצעיר מביניהם יכבד את הבוגר. כך נהגתי גם אני כלפי אחי אסי ואחותי ענת. לרוב הילד לומד זאת באמצעות חיקוי או באמצעות חינוך - פשוט מורים לילד לקרוא לאחיו בשם כזה או אחר. אולם לא כך היה הדבר ביני לבין אחי אלי, שהפרש הגילאים בינינו הוא שלוש שנים. הוא לא רצה לחכות שהיוזמה תבוא ממני עם בשלות הגיל ולא הסכים להמתין להכוונה מצד ההורים. הוא פשוט רצה שזה כבר יקרה ושאני אקרא לו בשם אחר כמצופה מאחים קטנים המביעים כבוד לבוגרים מהם. כך הוא לקח לידיו את הנושא כמשימת חובה. כשהייתי בת שש בערך ניסה אחי לחנך אותי בעניין. הוא בחר לעצמו את השם "יאיא" ופנה אליי בדרישה להפנים את ה"חוק" וליישם אותו. אי-אפשר היה לא לקלוט את מסע בעקבות החלום.
הלהיטות שלו בעיניו ובהבעת פניו כשפנה אליי. מהר מאוד קלטתי שקיבלתי מתנה - ידעתי מה הדבר החשוב ביותר לאחי ומה יקלקל לו את האושר, אז הפכתי את הנושא למשחק והחלטתי לא לציית לו ולהמשיך לקרוא לו בשמו הרשמי, מה שעצבן אותו מאוד. התחילה מריבה בלתי פוסקת בינינו סביב השם. ההורים לא התערבו אך ביקשו לא לכפות זאת באלימות. הוא היה משכנע אותי ללכת איתו לשדה רחוק, שם היה עושה לי טקס חינוך והשבעה ודרש ממני שאחזור על השם "יאיא" עשרים פעמים ולהבטיח שמעתה והלאה אקרא לו בשם שהוא בחר. מאחר שהבנתי שאני נמצאת במקום לא מוגן הרחק מהבית ולא רציתי שירביץ לי הסכמתי לכול, אך בתוך תוכי כבר תכננתי איך לעצבן אותו בבית. בשובנו הביתה הייתי קוראת לו עשרים פעמים אללין, כלומר אלי, שמו הרשמי. הייתי מאושרת לראותו מתאכזב ומתעצבן וחוזר על המילים "חכי חכי, אני אצליח לחנך אותך". כך נלחם אחי כל השנים ללא הצלחה על כבודו של השם. בתור ילדה, החיכוך והעימות בינינו על-רקע השם גרם לי להשתעשע בצורה בלתי רגילה וראיתי בזה משחק מתמשך עד שעזבתי את אתיופיה. עד היום המשפחה זוכרת את הרעש שהיה סביב עניין השם וכשאני והוא נפגשים והנושא עולה. אני מחייכת בסיפוק שהצלחתי לעמוד על שלי והוא מחייך כאומר: "אבל לא ויתרתי לך בקלות".
זנבוורק, השם שאבי העניק לי, נוגע למראה החיצוני ופירושו שפע ויופי. כמו לומר "יש בך שפע של יופי". השם מאמי, אנדווקו, הוא מורכב יותר ומתאר סיטואציה שקדמה ללידתי. אמי סיפרה לי שההריון איתי היה קשה במיוחד - סכנת חיים ריחפה מעליה ומעליי. אבי אף נדר נדרים ועשה את כל שביכולתו, בטיפולים מודרניים ובטיפולים מסורתיים, כדי לייצב את המצב וכדי שההריון יסתיים בשלום. בתקופה רגישה זו שמעה אמי אמירה לא הולמת מאחת מבנות המשפחה שלא הבינה את גודל הסכנה שאמי הייתה נתונה בה. לכן כשנולדתי, אמי רצתה לומר שהיא סולחת למרות זאת והעיקר שבסוף הכול הסתדר. מבחינתה, השם מבטא את אותו רגש של חוסר אמפתיה וחוסר הבנה שחשה בזמנו מצד אותה הדמות. כמו-כן, השם מזכיר לה את ההקלה הגדולה שחשה בסוף, כאילו הריב לא חשוב עוד. היות שאין שום קשר בין השמות שהעניקו לי הוריי מבחינת המשמעות, כל אחד נשאר נאמן לבחירה ולהחלטה שלו. השם שסבתי נתנה לי, אנקוויהוש, משמעותו "טוב לראותך". כלומר, היה אפשר סוף-סוף לנשום לרווחה כשנולדתי, לאחר הריון קשה ותחושות של מתח ודאגה רבה. עם עלייתי ארצה קיבלתי אוטומטית שם נוסף חדש ועברי, רחל, מה שסיבך את העניין עוד יותר. חלק גדול מקרובי המשפחה שלי בארץ, בעיקר המבוגרים שבהם, לא מכירים את השם העברי שלי וממשיכים לקרוא לי בשמותיי הקודמים מאתיופיה, במיוחד אם הם לא גרים בסביבה הקרובה אליי. כיום, לאחר שנים רבות, עולים צעירים רבים מהעדה חוזרים לשמותיהם המקוריים, אבל אני ראיתי בזה טלטלה רבה מדי לזהות שלי, אז החלטתי להשאיר את שמי העברי, מה גם שהוא שם תנ"כי ולא לגמרי מנותק וזר.
גדלתי והתחנכתי באווירה ציונית בבית שבו שמרו שבתות, ציינו חגים יהודיים, וחזרו על אמירות כגון "יום אחד אנחנו עוד נעלה לארץ ישראל". מכיוון שהבנתי כי מסר זה עבר כמסורת מדור לדור, מאבות אבותינו, לא תיארתי לעצמי שהוא אכן יתגשם דווקא בדור שלי. הרי אומרים שאבותינו היו צדיקים מאיתנו וקרובים רוחנית לאלוהים. אם הם לא זכו לחזור לירושלים ולהגשים את החלום, איך אנחנו נעלה לארץ הקודש, ואיננו צדיקים כמותם?
הדבר נשמע כמו פרדוקס. מלבד אותו חלום נושן, העלייה לארץ ישראל הייתה עבורי הרבה יותר מוחשית. זאת משום שב-1977, כמה שנים לפני עלייתי, שני אחיי, אסי ויהודה, הצליחו לעלות ארצה במסגרת עלייה חשאית. לאחר המהפכה הפוליטית שהתחוללה באתיופיה ב-1974, עם עלייתו לשלטון של הרודן הצבאי מנגיסטו היילה מריאם, חלו במדינה שינויים פוליטיים ודתיים שהשפיעו גם על הקהילה היהודית באתיופיה. עקב המהפכה והשינויים פרצה מלחמת אזרחים בצפון אתיופיה, ובאזורים רבים התרחשו פעולות מחתרתיות נגד השלטון החדש, שבהן השתתפו גם יהודים. בתור ילדה שמעתי בסביבתי שיחות על הנהגתו של השליט מנגיסטו, שחשש כי מתנגדיו יפילו את שלטונו, יצא נגדם ומנע כל פעולת מחאה, גלויה או סמויה. בעקבות זאת נהרגו אנשים רבים, בהם אזרחים תמימים.
מנגיסטו חיסל רבים ממתנגדיו הפוטנציאליים, בעיקר אנשים צעירים ומשכילים, בהוצאות להורג במטחי ירי ובתלייה בכיכרות העיר מול ההמון. הוא לא הבדיל בין נוצרים לבין מוסלמים או יהודים. עם זאת, יש האומרים כי המהפכה לא הביאה להרעה במצבם של היהודים. אחי הבכור אסי היה אז תלמיד תיכון בגונדר ומבחינה פוליטית השתייך למורדים. הוא היה פעיל במחתרת, ולכן היה בין המבוקשים הרבים לחיסול. על-מנת לשרוד הוא נדד ממקום למקום: מגיינה לגונדר, מגונדר לאדיס אבבה. בכל פעם שינה כתובת, נע בעיקר בלילות ובדרך כלל לא ישן בבית אלא בחוץ. היו עוד יהודים רבים כמוהו שסומנו כמטרה ונאלצו לברוח. בזמנו לא הייתה בריחה המונית דרך סודן כדי לעלות לישראל, והעולים היו ספורים בלבד. היו אלה מעטים שבאו לבחון את האפשרות להגיע לארץ.
יתרה מזאת, בשנות השבעים המוקדמות הרבנות הראשית בישראל לא הכירה בקהילת ביתא ישראל כיהודים, ועל כן לא הייתה פעילות מסיבית מצד ישראל למען הצלת יהודי אתיופיה. מסיבה זו אחי וכמה מחבריו החליטו לחצות את גבול אתיופיה לקניה, בתקווה שמשם הדרך לישראל תהיה הרבה יותר קלה. אולם בגבול בין שתי המדינות, על אדמת אתיופיה הם נתפסו ונעצרו. מבחינת המשטר דאז, לעזוב את המדינה באופן כזה ולעלות לישראל היה צעד בלתי חוקי, ולכן מעצרם היה צפוי. אחי סבל קשות בכלא, והמשפחה לא ידעה כלל היכן הוא. בתקופה קשה של רצח וחיסולים הוריי שמעו יום-יום על ההרג במדינה והחלו להתאבל מחוסר תקווה.
סבלה של אמי, הדאגות לאחי, התפילות והצומות, העינוי העצמי שלה
והשינה על הרצפה בביתה כזעקה לאלוקים - אלה הם בעצם הזכרונות הראשונים החזקים שלי כילדה בת ארבע או חמש. זיכרון ראשון של בכי ודאגות של אם לבנה הבכור, שברח לארץ ישראל אבל לא הגיע ליעדו ולא ידוע אם הוא חי, או מת, חס וחלילה. עבור אמי לא הייתה שום דרך לקבל עזרה לאיתור בנה.
לא היה שום גורם שאפשר לפנות אליו, ולכן הדרך היחידה הייתה פשוט לפנות לבורא עולם בכל דרך שנראתה לה. כך, היא נהגה לגזור על עצמה צומות והייתה צמה במשך ימים רבים. זאת אף שחלק מהאנשים סביבה אמרו לה להתחיל להפנים שבנה כבר אינו בחיים ושעליה לחזור "לחיות". אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מחקה את אמי בתפילתה, מנשקת את האדמה וזוכרת את המילים שלה ושל בני משפחה אחרים שגויסו לתפילת ערבית למען החזרת הבן בשלום. הם היו אומרים לי "תמשיכי להתפלל איתנו. תפילה מפי ילד תמים יכולה להתקבל למעלה הרבה יותר מהר".
אני כמובן לא הבנתי בזמנו את עוצמות הכאב והסבל של אמי, אך היום, בתור אימא בעצמי, אני יודעת איך זה לחוות דאגה אין סופית לילדייך. אותו זיכרון, שבו אני מחקה את אמי בזמן התפילה, היה שב אליי פעמים רבות בעת שבתי השלישית, בת שלוש או ארבע בזמנו, הייתה עומדת ליד אמי, שנהגה לעמוד ליד החלון בבית בערבים ולהתפלל, כמו רוב המבוגרים מהעדה. בתי הייתה עומדת לצדה ומנסה לחקות אותה, מושיטה שתי ידיים למעלה ואומרת "אמן, אמן". מראה זה היה מחזיר אותי לילדותי כל פעם מחדש.
למרות ההשערות הפסימיות מצד הסובבים, לאחר מאסר של כמה חודשים שוחרר אחי וחזר הביתה. אף על-פי כן, הסכנה מצד השלטונות לא חלפה, ולאחר שהות קצרה בכפר חזר לאדיס אבבה - בתקופה זו התבצעה עלייה לישראל מאדיס אבבה באופן לא רשמי. בעת ההמתנה, עסק אחי בפעילות ציונית בקרב היהודים שהיו אמורים לעלות ארצה. כפי שציינתי, העלייה לארץ לא הייתה חופשית בזמנו משום שלאתיופיה לא היו קשרים דיפלומטיים עם ישראל.
התהליך עצמו היה אטי ומסובך, אך בסופו של דבר, ב-1977 הצליח אחי אסי, המוכר כיום כ"אסיר ציון", לעלות דרך אדיס אבבה ואף לצרף אליו את אחיו יהודה. בשל כך, בביתי תמיד סופרו סיפורים על אודות העלייה לישראל. הם לא היו מוזרים לי, ויותר מכך, שמרנו על קשר רציף עם אחיי באמצעות מכתבים שבהם תיארו לנו את ארץ ישראל. לכן, תמיד חשבתי שכאשר אגדל אעלה לישראל בדרך שבה עלו אחיי, אף שמעולם לא העליתי בדעתי שהעלייה שלי תתבצע דווקא דרך סודן.
