"מתי את מתכוונת לספּר לפאפא ולמאמא?" שאלתי את אחותי, מתבוננת בפניה בערב, כאשר עשינו דרכּנו חזרה לדוכן המכירות של ההורים ב'פיש פלאץ'.
"לספר להם מה?" ירתה אריקה ועיניה סרקו את פניי.
"לספר להם שאת עוזבת אותנו ומפליגה לפלשתינה כדי לייבּש ביצות."
אריקה עצרה מלֶכת. "שתקי!" ירתה. "ומי זה האידיוט שסיפר לך זאת?"
"אף אחד מיוחד לא סיפר לי, כולם מדברים על קבוצת החלוצים שלכם, ואני מקבלת יחס מיוחד על כך שאחותי ביניהם."
כמה שעות קודם לכן, ידינו אחוזות, כפי שציווּ ההורים, התרחקנו בהליכה מהירה מדוכן המכירה של חנות המשפחה שניהל פאפא ב'פיש פלאץ', אחד המרכזים המסחריים בעיר צ'רנוביץ שבמחוז בּוּקוֹוינה. "אופווידרזין פאפא," דאגנו שתינו להיפרד בנימוס.
"תחשבי על המקומות שהיינו בהם היום. זו תהיה אחת השאלות הראשונות שמאימא תשאל כשנחזור," אמרה לי אריקה בעודנו צועדות נמרצות לאורך המדרכה המובילה ל"היינה גאסה", במרכז העיר. כל כך התאים לאריקה להתכונן מראש לקראת כל הפתעה שיכלה לדמיין.
"תקשיבי לי טוב," הכינה אותי אריקה למסר חינוכי. "חשוב מאוד שתשתתפי בכל מה שיִקרֶה שם ואל תחליטי שמשעמם לך ותצאי החוצה, אבל ברגע שהפעילות שלכם תסתיים תעלי קומה אחת ל-'קיבוץ גבעת המעפיל' ותצטרפי אליי, ברור?"
"בסדר, בסדר, הבנתי. את עושה לי כאב ראש עם ההרצאות שלך," עניתי מתוך צורך להפגין גם קצת מאישיותי בדו־קרב הנצחי שאני מנהלת עם אחותי הגדולה.
השנה הייתה 1929, ואני בת השמונה נדונה לשאת על צווארי את עוּלהּ המתיש של אריקה אחותי הגדולה. בצ'רנוביץ של אותן השנים הבליחו ניצני הציונות.
בניין גדול בן חמש קומות ברחוב היינה, במרכז העיר, נרכש לטובת בית תרבות לילדים יהודיים. הבניין חולק לשלושה חלקים וכל אחד מהם שימש לפעילות חניכי אחת משלוש תנועות הנוער הציוניות שהתנחלו בקהילה. אריקה הייתה פעילה מסורה מיום הקמת התנועה. בשנה האחרונה הצליחה לגרור גם אותי לשכבה הצעירה של סניף 'השומר הצעיר' בעיר. הורינו, כמובן, לא ידעו על חברותנו בתנועת הנוער ואילו ידעו היו כועסים מאוד. הציונות לא הייתה בראש מעייניהם של הורינו. העסקים לבלבו ופאפא סיפק עבודה אפילו לאֶחיו ולגיסיו. כל שידעו על פלשתינה הסתכם בחולות, חום, מלריה וערבים.
הבית היהודי ברחוב היינה אכלס את סניפי תנועת 'גורדוניה', קַן 'השומר הצעיר', שבּוֹ אני ואחותי היינו חברות, וסניף תנועת 'ביתר' בעלת האוריינטציה המיליטריסטית. בעבר נגררתי לשם אחרי אריקה, אבל בעבורה הפעילות בתנועה הייתה כאוויר לנשימה. אריקה הייתה הקומונרית האחראית לתוכניות ההפעלה של מדריכי השכבות הצעירות, פיקחה על הסדר והניקיון בחדרים והייתה טומנת את זַרעי התלהבותה בכל אחד מהילדים בקן 'השומר הצעיר' (שהיה, אגב, הגדול מבּין קִני התנועות שפעלו בבית היהודי). הפעילות הציונית הוסתרה מהשלטונות ומאמץ מיוחד הוקדש להסוואת הפעילויות ולתרגול משחקי הטעיה שבהם נעשה שימוש אם וכאשר תגיע ביקורת.
אחרי שעה וחצי הסתיימה הפעילות בקבוצה שלי. לא הכרתי אף אחד מהילדים. הם הגיעו מהקצה השני של העיר, מהאזור של היהודים דלֵי האמצעים.
לעתים הגיעו נציגים מ'שם' לבית הכנסת שלנו כדי לערוך מגבית לכמה עניים או חולים אנושים. פאפא תרם תמיד ביד רחבה ומאימא הייתה ממלמלת "דאנקן גוֹט פיר אוּנזר גליק", תודה לאלוהים על מזלנו הטוב.
עמדנו זקופים ושרנו את מילות ההמנון, 'התקווה', שהיו כתובות באותיות לטיניות על הלוח. עם תום השיר, אחרי מחיאות הכפיים, הודיעה שושנה המדריכה: "לפעולה הבאה יש להביא פרח אחד. אנו נלמד על פרחי ארץ ישראל." הפעולה נסתיימה בהמולת צעקות, ואני חמקתי החוצה ועליתי במדרגות לקבוצת 'גבעת המעפּיל'.
מנגינת 'הורה' עליזה התנגנה מתוך הגרמופון שעמד על שולחן המדריך. באמצע החדר הגדול ריקד, הסתובב וקיפּץ מעגל של בחורים ובחורות. מיד ראיתי את שׂערהּ האדום השופע של אריקה מתנפנף כלהבות אש העולות ממדורת השבט ממולי.
היא הבחינה בי ובביטחון של מנהיגה נעתקה מהשרשרת שלובת הזרועות, תפסה בידי וגררה אותי פנימה אל בין הזרועות המחבקות והפּנים המשולהבות. אפילו לא הספקתי להביע התנגדות וכבר הייתי מלופפת במעגל ומחוֹללת בעל כורחי.
"היום שוחחנו על טכניקות מתוך המודרנה שבאינדוסטריה המשמשות את החלוצים בארץ כדי לייבּש ביצות ולהָפכן לשטחי אדמה פוריים," סיפרה אריקה בהתלהבות כתמיד. שׂערהּ הלוהט התנפנף עם תנועות ראשה הנמרצות ופניה היו תערובת של התלהבות, אמונה ומסירות לרעיון או משימה, שאני הייתי מאוד רחוקה מלהבין.
"טוב, בואי נתכונן לחזור," דרכה אחותי על קרקע מוּכּרת לי.
"ספרי לי מה ראית וממה התלהבת," כך היינו מתַרגלות את משחק 'הנדמה לי'.
"לא לא, היום תספּרי אַת קודם, מה את ראית וממה התלהבת," העזתי כלפּי אחותי הגדולה, יודעת היטב כמה כל זה חשוב לה וכמה חרדה היא מהגילוי של ההורים. זכיתי במבט קטלני אבל אריקה התעשתה מיד והחלה לתאר את מה שדמיונה המפותח בנה בעבורה. זו הייתה מנת חלקי לפחות פעם בשבוע. אריקה, לעומת זאת, הייתה מתייצבת בפעולות התנועה פעמיים בשבוע.
בשנה האחרונה היא הגבירה את מאמציה לשלֵב אותי בפעילות התנועה. בדיעבד, התברר לי שהקֵן שלנו מתעתד לשלוח קבוצת חלוצים מהבוגרים לפלשתינה, ואריקה הִנהּ אחת המועמדות.
היא התכופפה קמעה כדי להשווֹת בין הגבהים שלנו. חיבקה אותי ובקול מתייפח דיברה לתוך צווארי: "ליסינקה, זהו, התקבלה ההחלטה! אני נוסעת לפלשתינה, להגשמה של הרעיון הציוני. אני אכאב מאוד את הפּרידה ממך, מפאפא ומאמא, אבל אין דרך אחרת. אני רק מקווה שבקרוב תתעשתו ותבואו בעקבותיי לפלשתינה, רק שם יש לנו עתיד, ורק שם בארץ נוכל לממֵש אותו. כאשר אעמוד מול ההורים אזדקק לעזרה שלך, אנא, הֲיי לצדי אחותי היקרה." התחלתי לבכות, וכך עמדנו שתינו על המדרכה, חבוקות ומתייפחות רק מלדמיין את שעתיד לזעזע את משפחתנו.
שנים רבות אחרי אותה תקופה רומנטית באירופה, נולדתי אני, בן לאותה אחות צעירה מבּין השתיים, שהייתה לימים אמי. בילדותי היא תיארה בפניי בצבעים חיים את העולם בעיר הולדתה. כל ניוּאנס באווירה, כל מנהג, או נוף ילדות נטמעו בי והיווּ את החומר והלבֵנים לדרמה המשפחתית שעליה למדתי בהמשך.
