"יונתן
פולארד הוא אידיוט. לא נעים לי לומר את זה, אבל זה מה שהוא".
דברים אלה אמר לי אביו של יונתן, פרופ' מוריס פולארד, אחרי ההרצאה שנשא בנושא סרטן הערמונית. מוריס היה ביולוג באוניברסיטת נוטר-דאם שבצפון אינדיאנה. את הרצאתו הלכתי לשמוע גם כרופא, וגם בשל שם האיש.
"למה הוא אידיוט?", שאלתי את הפרופסור.
"כי הוא האמין לישראלים שיגנו עליו, שיקבלו אחריות על מה שהם עשו. לי מעולם לא היה אמון בישראלים, ומה שנעשה לג'ונתן מצדיק את חוסר האמון שלי", פסק מוריס ופנה מעלי. הוא ידע שאני ישראלי.
המקרה של ג'ונתן פולארד כולל את כל השגיאות, הטעויות, הרשע, הפחדנות והרפיסות של שני הצדדים לשסע האמריקני-ישראלי (אם נשאיל כותרת מיהודי אמריקני-ישראל אחר, מייקל אורן). פולארד, שהייתה לו גישה למסמכים מסווגים, הביא לישראל מידע שהיה על מדינה ידידותית לחלוק עם מדינת ישראל - זוהי הבגידה של ארצות-הברית בבעלת בריתה הקטנה. מצד שני, פולארד בגד במדינה שאותה שירת, שנתנה בו את אמונה. באותה עת עשה המוסד מעשה שלא יעשה מבחינת סיכון היחסים שיש לישראל עם המעצמה היחידה בעולם, שהתחייבה לשמר את היתרון האיכותי של ישראל על אויביה ועמדה בהתחייבות זו מאז שנות ה-70' של המאה שעברה, מאז הבגידה הגדולה של צרפת בישראל.
הרשע מתבטא בכך שכאשר נמלט ג'ונתן על חייו והיה במרחק דלת אחת מן הביטחון, ננעלה עליו הדלת במצוות יועץ משפטי שעתה הוא שופט עליון (
אליקים רובינשטיין) ובעצת המפעיל שלו עצמו,
רפי איתן. הרשע מתבטא בכך שעל פולארד - שהנזק שגרם לארה"ב בכך שהעביר מסמכים למדינה הכי ידידותית והכי ביטחונית מוטל בספק - הושת עונש כפי שלא הושת על שום מרגל לפניו או אחריו.
הפחדנות היא של יהודי ארה"ב שכה חרדים למעמדם ולסיר הבשר שבו הם צפים, שכה חוששים משאלת הנאמנות הכפולה, עד שתמכו בעונש המוגזם מעל ומעבר לכל קנה מידה, ואף קיוו שלעולם לא יראה אור יום, כדי שהם לא ישאו את החרפה.
הרפיסות היא של כל ראשי הממשלות של ישראל שמעולם לא התייצבו בפומבי מול הממשל, קיבלו את האחריות ודרשו, במפגיע, את שחרור המרגל שנשלח בשירותה של מדינת ישראל (ולא משנה אם קיבל כסף לכיסוי הסיכון שנטל על עצמו) כתנאי בל יעבור לכל מחווה פוליטית שנדרשה מישראל. מישהו מאמין שהממשל האמריקני אינו מרגל בישראל, וכי מעולם לא נתפס מרגל אמריקני בקלקלתו?
מקרהו של פולארד מדגים יותר מכל את היחס הדו-ערכי של יהדות ארה"ב למדינת היהודים. חלק גדול, ואולי הגדול יותר, של יהדות אמריקה, סבור כי מדינת היהודים בארץ ישראל היא שגיאה קוסמית שעליה יש להצטער, וטוב היה לולא הייתה קיימת. מבחינתו של אותו ציבור, מדינת ישראל מייצגת את כל מה שיהודי אינו אמור להיות, וכי היא היפוכם של ערכי הליברליות התקינה, של תיקון עולם, שוויון כל התרבויות והתמיכה הבלתי מסויגת בשחומי העור, המהגרים והמקופחים. לדעתו, מדינת ישראל היא כוחנית, לאומנית, דתית, גזענית, שמרנית, יומרנית, עקשנית, שונאת זרים, ועצמאית יתר על המידה, בניגוד להתנהגותה בעבר שאז קיבלה בהכנעה של מצוותו של הדוד העשיר באמריקה.
לדידם, לשרת ישות זו, ולבגוד במדינה הראשונה שנתנה ליהודים להרים ראש ולשאת את זהותם בגאון - זהו פשע בלתי נסבל. את כל הרגשות האלו חטף יונתן פולארד על ראשו, וזאת בנוסף לבוגדנותם של הישראלים שהשאירו אותו כעלה נידף ברוח בעוד שהם מתחבאים בקונסוליה, בטוחים מכל פגע. את כל זה היה צריך יונתן לדעת, אמר אביו, לפני שעשה מה שעשה.
אומרים כי יונתן פולארד ישתחרר מן הכלא וירצה עוד חמש שנים של מעצר פתוח על תנאי - כאילו שיש בכוחו וברצונו לחזור על מעשה הריגול. אומרים כי ישראל רוצה שיונתן ישוב הביתה לישראל ויתאחד עם משפחתו. אלא שישראל אינה ביתו באמת. ישראל פיתתה אותו לקחת סיכון, לבגוד במדינתו, לסכן את משפחתו, ולבסוף זרקה אותו לזאבים, למשך 30 שנה. ישראל היא ביתו הרוחני של כל יהודי, אלא שבמקרה זה הרוח הייתה רעה. ביתו של יונתן היה ונשאר אמריקה. הוא צריך ללכת הביתה, לכתוב את זכרונותיו ללא כחל ושרק, לא להשאיר אבן אחת במקומה וצפעון אחד שאינו גלוי לאור השמש. רק לאחר שישפוך את כל מררתו, קתרזיס מלא-מלא, אולי אז יוכל להגיע לכאן, להתבונן מסביב, ולשאול את עצמו האם היה כדאי, האם היה עושה את זה שוב למען העם, הארץ והמדינה.
ובאשר ליהדות ארה"ב ששטמה את יונתן - זמנה כבר מגיע. היא הולכת ונעלמת. אין לה ילדים, ומרבית אלה שנולדו מאז שנכלא יונתן, אינם שייכים עוד לקהילה היהודית. אלה שתמכו ביונתן הם אלה שבחרו להישאר יהודים, ולהוכיח שנאמנות כפולה אינה דילמה, אלא דווקא נאמנות חזקה יותר - לערכים ולדרך המשותפת של אמריקה וישראל.
