1. 70 שנות מבוכה. בתום המלחמה הנוראה ההיא, ב-1945, עמד המערב על חורבותיו ופחד מעצמו. מאז נעה המטוטלת מן הכלל אל היחיד, האחר, המיעוט, הנרדף, הפליט, השונה - כל מי שנדרס בגלגלי הלאומיות שהתעוותה ללאומנות צמאת דמים.
רגש החרטה על הזוועה, והכעס האיום על החורבן שהסבו הרעיונות הלאומיים הביאו את האוניברסיטאות, הכורים האינטלקטואליים של המערב, להפנות את מרצן נגד הרעיונות הלאומיים. היחיד הועלה לדרגת אלוהים. כ-ו-ל-ם רצו להיות אינדיבידואליסטים. להיסטוריה דרכים משונות משלה ללמדנו אירוניה. האימפריה הקומוניסטית ניצלה את רגש החרטה ועודדה את התפוררות הלאומיות המערבית. לסובייטים היו סוכני תודעה רבים, חלקם מתוך ידיעה, חלקם מתוך תמימות, וחלקם - אידיוטים שימושיים שחתרו נגד חוסנה של חברתם בכסות סוציאליסטית אידיאליסטית.
במהרה איבדו היחידים בחברה את מעמדם לטובת הזר, האחר המוחלט, זה שאין שום אינטרס חברתי, כלכלי או לאומי להכילו. כך, במחווה אלטרואיסטית - הפוכה ממה שהכרנו לפני המלחמה - שינו מדינות הלאום את חוקיהן והלך רוחן לטובת מיעוטים שונים לגמרי מתרבותן. במיוחד התבטא הדבר בקליטה הדרגתית אך מאסיבית של המוני מוסלמים ביבשת הנוצרית הוותיקה. עבור חלקים באליטה המערבית היה בזה משום מירוק המצפון אחרי מאות שנות קולוניאליזם באפריקה ובאסיה. משונה ככל שיהיה, המוסלמים תפסו באירופה את מקום היהודים. האמת היא שאחרי הפעולות היעילות של גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, זה לא היה קשה. נותרו מעט יהודים באירופה.
2. כדרכן של מהפכות, גם המהפכה האינטלקטואלית הזאת הפכה לעריצות מחשבתית. אינספור פעמים פגשתי אנשים שרוממות הפלורליזם בגרונם, וחרב פיפיות בידם להכרית דעה סוררת. בעשור הקודם לימדתי באקדמיה לאמנות בצלאל. רוב הזמן ישבתי לבדי בחדר המרצים, שידעו מי אני ומה דעותיי. באחד מכינוסי המחלקה לתיאוריה ולהיסטוריה, שם לימדתי שירה, פנתה ראש המחלקה למרצים ודיברה על "פלורליזם" ועל כך שיש לשמוע קולות אחרים מקרב הימין או המתנחלים. היה ברור שהתכוונה אלי. אז ביקש אחד המרצים רשות, אמר שהוא מתייחס אל מדינת ישראל כאל פלנטת אושוויץ ושאל: האם בפלנטת אושוויץ היינו נותנים לקצין אס.אס להרצות על שירה?
היה בזה משהו מזעזע ומשעשע כאחד, משום שהוא לא היה אי-בודד בים של פלורליזם; בטיפשותו שימש תיבת תהודה לרבים במחנהו, שהיו מתוחכמים דיים לא לפלוט את ערימת השטויות שהשליך עלינו. מעבר לקוריוז הסוציולוגי, הייתה בדבריו נקודה ששלחה אותי להתבוננות באשר לטבע המחלוקת הרעיונית והפוליטית פה. המרצה המדובר הגדיר מהו שמאל לשיטתו: "תמיכה ללא סייג בעמדת החלש" בלי להכתיב לו את עמדותיו. ללא סייג!
קחו את העמדה הזאת וחברו אותה עם עריצות מחשבתית - שבצורתה הקיצונית לא תהסס לשלוח רבים למחנות חינוך מחדש, או לכל הפחות תסתום את פיות יריביה באמצעות מנגנון התקינות הפוליטית או סתם השתקת קולות מתנגדים - ותקבלו את הסיבה לקריסתה של אירופה לנוכח עשרות מיליוני המוסלמים, שהיגרו אליה ב-50 השנים האחרונות. המסורת היהודית, שהתגלגלה גם לזו הנוצרית, גורסת שאין תיקון ללא וידוי קודם. והווידוי צריך להיות מפורט. כך הרמב"ם בהלכות תשובה: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר 'אנא חטא העם הזה חֲטָאָה גדולה וַיַּעֲשׂוּ להם אלוהי זהב'". לא מספיק לדבר על "חטאה גדולה", אלא יש לפרט אותה - עשיית עגל הזהב.
3. אם לא נוקבים בשם המפורש, במקור לטירוף האלים האוכל בנו - איסלאם ג'יהאדיסטי - לא תעזורנה הפעולות לניקוי קיני הטרור. העולם החופשי צריך לומר בקול ברור שאינו משלים עוד עם הצורה המטורפת של האיסלאם. מדינת ישראל עשתה צעד בכיוון, שעה שהכריזה על התנועה האיסלאמית כהתארגנות בלתי חוקית. האחים המוסלמים על שלל תחפושותיהם מבקשים לפרק את מדינות הלאום באזור, ועל ראש כולנה - לחסל את "הישות הציונית הכובשת". לטרור האיסלאמיסטי דרכים רבות להסתוות.
אם מיליארד וחצי מוסלמים טוענים שחטפו להם את האמונה - הם מוזמנים לצאת ולהפגין, להתערב במערכות החינוך שלהם, לשאול: מדוע מכל הדתות הגדולות, עמי האיסלאם נותרו מאחור? מדוע רוב מוחלט של הטרור - מיוצר בידי מוסלמים? המערב זקוק לאמירה תקיפה ולא מגמגמת במערכות הפוליטיות, החינוכיות והתקשורתיות - שנגמרה החגיגה, ושמעתה ינקוט מדיניות של אפס סובלנות כלפי התופעות הללו.
האמירה הזאת צריכה להיות מופנית לא רק כלפי מיליארד וחצי מוסלמים, אלא גם כלפי אינטלקטואלים מבולבלים במערב, המסכנים את חיינו באידיאליזם הילדותי שלהם. אחרי 70 שנה, המערב צריך לצאת מגָלות התודעה ולשוב לציון, לנקודה הפנימית של חיים הגונים ומוסריים, שאינם מתמסרים לאחר עד כלות על חשבון חיי הקהילה עצמה.
4. העם היהודי הוריש לעולם את הציווי הנצחי "ואהבת לרעך כמוך". זה הבסיס האוניברסלי לדאגה לאחר, לשונה ממך. בראשית המאה השנייה לספירה קבע רבי עקיבא, מגדולי חכמינו, שלא מדובר בציווי רגיל אלא ב"כלל גדול בתורה" ובעיקרון מוסרי עמוק, עד ש-200 שנה קודם לכן העמיד הלל הזקן את כל התורה על הציווי הזה.
והנה, בתלמוד הבבלי דנו חכמינו בשניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון מים המספיקים רק לו. אם ישתו שניהם - ימותו, מכיוון שהמים לא יחזיקו אותם בחיים. לעומת זאת, אם רק בעל המים ישתה - יחזיק מעמד ויחיה. מה עושים? התנא בן פטורא טען: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתת חברו. "עד שבא רבי עקיבא ולימד: וְחַי אחיךָ עִמְךָ - חייךָ קודמים לחיי חברךָ".
אפשר לשער שהשאלה שהציבו חכמינו כיוונה בעיקר ללמד שדווקא ר' עקיבא, שהדגיש את עליונות הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הוא שגם קבע כי במקרה שעל כף המאזניים שקולים חייך מול חיי חברך - חייך קודמים. תשתית הרעיון היא שיחסִי המוסרי לזולת תלוי בראש ובראשונה ביחסי המוסרי כלפי עצמי. אין אחריות כלפי האחר אם איני אחראי קודם כל לעצמי ולחיי.
האמת העתיקה צריכה להאיר לנו ולמערב כולו: חשוב ורצוי לעזור לאחר, לזר, לפליט ולנרדף - אבל לא על חשבון חיי הרבים. ב-70 השנים האחרונות שכחנו שגם לרוב יש זכויות, בעיקר הזכות לחיות.
