עדו, מתכנת בן 35 שנים, בריא בדרך-כלל ולא מעשן, פנה השבוע לקלינאית תקשורת במצוקה גדולה - "אני צרוד! אין לי קול! מתחיל את היום עוד איכשהו בסדר, אבל לקראת הצהריים הקול כבר ממש "מחוספס", ולקראת הערב - הקול גמור. לא יכול לדבר, לא יכול להשתתף בפגישות ובדיונים, אפילו לא שומעים אותי בטלפון".
אמיר סיפר שצרידות קלה ולא קבועה מלווה אותו כבר מספר שנים, אולי אפילו מהצבא, אבל לאחרונה, אחרי שפעת שנמשכה מספר ימים, חלה החמרה רצינית, עד למצב של צרידות קבועה, ו"אין קול".
איך זה קורה? ומהי בכלל צרידות?
צרידות היא התלונה השכיחה ביותר במרפאה של קלינאי התקשורת. המתלוננים הם בגילאים שונים, החל מהורים לילדים צעירים (בני שלוש-ארבע שנים) הפונים עקב צרידות של ילדיהם, ועד מבוגרים (בשנות ה-80-70 לחייהם), גברים ונשים כאחד. מרביתם מספרים על קול מחוספס וגס, מאמץ בעת הפקת הקול, קושי לדבר ועייפות קולית.
במקרים מסוימים הפונה מתלונן על-כך שאין לו קול בכלל ולפעמים חש אי-נוחות ואפילו כאבים של ממש באזור הגרון. המצב הזה יכול להיות קבוע או משתנה, בדרגות חומרה שונות ולפעמים מופיע אחרי מחלה כלשהי (כמו שפעת).
כדי להבין את מקור התלונות, יש להבין את מבנה מערכת הקול ואת אופן הפקת הקול האנושי. בהפקת הקול מעורבות שלוש מערכות: מערכת הנשימה, מיתרי הקול וחללי התהודה הנמצאים בגולגולת.
מערכת הנשימה: הריאות ושרירי הנשימה, היא ה"מנוע" של היווצרות הקול, אחראית על נפח האוויר בו משתמשים לצורך דיבור, ועל דחיפת האוויר ביעילות החוצה, מהריאות לכיוון הפה. בדרכו החוצה, עובר האוויר בתיבת הקול אשר בגרון (בקנה הנשימה). בתיבת הקול מצויים שני מיתרי הקול - שרירים המצופים ברירית עדינה. המיתרים מתוחים זה מול זה, כמעיין שני מדפים זעירים. בעת נשימה שקטה, קיים ביניהם מרווח המאפשר מעבר אוויר מהריאות החוצה ואל הריאות פנימה. לעומת זאת, בעת הפקת קול (דיבור, שירה, צעקה, אנחה) המיתרים מתקרבים זה לזה, והמרווח ביניהם נסגר לשבריר שנייה, נפתח שוב, וחוזר חלילה.
תנועה מחזורית מהירה זו של סגירת ופתיחת המיתרים (ויברציה), מייצרת קול. בהמשך מסלול הקול, הצליל שנוצר במיתרי הקול עובר דרך הגרון, הלוע, הפה והאף (חללי התהודה), שם הוא מוגבר וזוכה למאפייניו הייחודיים.
אם מסיבה כלשהי מיתרי הקול אינם נסגרים לחלוטין בעת הרטיטה שלהם (בזמן הפקת קול), ונותר ביניהם מרווח, נשמעת צרידות ונשיפתיות בקול. במקרים אלו, הצרידות היא בעצם בריחת אוויר מיותרת דרך המרווח שבין המיתרים. לפעמים, רטיטת המיתרים אינה סדירה ואינה אחידה. במקרים אלו, יתלווה לקול גוון מחוספס, והקול יישמע "לא נקי" וגס.
יכולות להיות סיבות רבות למצבים כאלו:
למשל, הופעה של יבלות על-גבי מיתרי הקול, פוליפ או ציסטה, חולשה או אפילו שיתוק של מיתר קול. סיבות אחרות לצרידות, השכיחות מאוד בעיקר בחורף (עם ההצטננויות והשפעות) הן למשל דלקת גרון ש"התפשטה" למטה לכיוון מיתרי הקול, וגרמה להם להיות נפוחים ובצקתיים או הצטננות מלווה בנזלת המגיעה למיתרים, "מתיישבת" עליהם ופוגעת ביכולת התנועה שלהם או הפרשה מוגברת של ליחה, אשר מצטברת על המיתרים, מפריעה לתנועתם וגורמת לצורך להשתעל ולכחכח. ייתכן שזה גם מה שהפריע בימים האחרונים לעדו.
במקרה של הופעת צרידות שאינה חולפת מזה כשבועיים, יש לפנות לרופא מומחה לאף אוזן וגרון. הרופא יבדוק את מיתרי הקול, צורתם והמבנה שלהם, וינסה לזהות את הגורם לצרידות. במקרים מסוימים יידרש טיפול רפואי (תרופתי או כירורגי). לפעמים, יומלץ על טיפול של קלינאי תקשורת.
קלינאי תקשורת ילמד את האדם הצרוד טכניקות שונות של דיבור נכון ולא מאומץ, נשימה אופטימלית, מהו השימוש הנכון במיתרי הקול ובמנגנון התהודה. למשל, רכישה של טכניקת נשימה הנקראת "נשימה סרעפתית", המוכרת מתחום היוגה, מאפשרת נפח אוויר גדול יותר, ודחיפה של האוויר בלחץ רב יותר החוצה. זו נחשבת נשימה מתאימה מאוד לצורך דיבור לא מאומץ. נשימה זו גם מאפשרת להרים את עוצמת הקול, אך מבלי לגרום לשחיקה גבוהה של המיתרים.
שינוי הרגלי הדיבור והקפדה על שימוש בטכניקות אלו, עשויים לסייע במקרים רבים, ואפילו "להעלים" נגעים שונים (כגון יבלות) ממיתרי הקול.
המלצות התנהגותיות שונות
שמטרתן לשפר את איכות הקול:
- הקפדה לא לאמץ יתר על המידה את מיתרי הקול:
כל אלו התנהגויות קוליות מזיקות ביותר.
- הקפדה על הפסקות בעת דיבור ממושך.
- שמירה על לחות מיתרי הקול: תפקוד רירית המיתרים משתפר בסביבה לחה.
- רצוי להרבות בשתייה של מים (כשמונה כוסות ביום).
- לשאוף אדי מים רותחים (מעל קומקום פתוח, סיר או קערה) דרך הפה, במשך דקה אחת, פעמיים ביום.
