טוב, אז כמו שאתם זוכרים, סוף-סוף החליטה החברה שלי לעבור לגור איתי. אבל כמעט מיד נהייתה לנו הבעיה של מה היא מעבירה מהבית שלה ומה אני מוציא מהבית שלי. כן, אני יודע שזאת לא נשמעת בעיה אמיתית, בעיקר בהתחשב בכל הבעיות האמיתיות שיש לנו כאן במדינה, כמו השוד של הגז, והמצב של הפליטים המסכנים שאיש לא עוזר להם, וכמו הדברים הלא יפים שאמר אחד מחברי הכנסת על בחורה אחת מהעבודה שלו, שזה נורא נורא חשוב, כי זה קשור בדמותה המוסרית של המדינה שלנו, וזה שאחד מהח"כים צחק על אחת אחרת שהיא מהמגזר של הנכים, ולמרות שהיא אמרה עליו דברים לא נעימים (ואני בכלל לא בטוח שהיא אמרה אותם, כי כולם יודעים שאפשר בקלות לזייף צילומים).
אני חושב שצריך להבין אותה כי היא מהמגזר של הנכים (ואני מהמגזר שתמיד מזדהה עם כאלה), ולא כמוהו שכולם אומרים שהוא תמיד רוקד על השולחנות של הכנסת ומארגן כל מיני חשפניות ומשחקי קלפים לחברים שלו בזמן שהוא לא עסוק בלהעליב את מגזר הנכים, וכמו ההיא מהתרבות שפתאום אכפת לה מהסרטים של הבני דודים המסכנים והיא מחליטה לא לתת להם כסף כדי להראות לכל העולם מה שהיא והחברים שלה עושים ואיך הם הורגים את כל התרבות (ואני מאוד תרבותי ומאוד אכפת לי מהתרבות - רק שתדעו), ובסוף כל מה שיישאר כאן זה תרבות של מפגרים עם מוזיקה של כפיים.
וכמובן, יש הבעיה שכל מה שהיא והחברים שלה האלה מההתנחלויות והדתיים רוצים זה לשרוף ילדים ולתקוע בבני הדודים סכינים, וגם לדרוס אותם ולזרוק עליהם בקבוקי תבערה, שזה ממש בושה לעם שלנו שזה ככה קורה (אפילו הנשיא אמר את זה), ומישהו כבר צריך לעשות משהו במקרה הזה. וכמו שהאנשים החכמים והצודקים מ
עיתון הארץ ומהטלוויזיה אומרים על האנשים המוסריים מההתארגנות של הכסף מאירופה: הם שומרים על הדמוקרטיה (שזה ערך מאוד חשוב) ועלינו מכל הפשיסטים האלה, ואנחנו צריכים לדעת להשתיק את כל אלה שמתנגדים להם ולזרוק אותם לכלא, שילמדו מה זה לחיות במקום טוב ויפה ועם ערכים חשובים.
טוב, אז למרות כל זה הצלחנו להתגבר על הכל. נכון שאת אוסף השקיות שלי נאלצתי לזרוק, וגם כל מיני דברים אחרים כמו הגרזן שלי, והחליפת אב"כ שהייתה לי עוד מהתקופה של העכברושים בתל אביב, וגם את מלכודת הדובים והמטף שהיה לי בסלון ליתר ביטחון (חבל, הוא היה נחמד ונקשרתי אליו ואפילו קראתי לו בשם חיבה), וגם חלק מהפיז'מות שלי עם הציורים של החיות עברו לבויידם, יחד עם האוסף של הבולים, ואפילו הציורים היפים של "הילד הבוכה" והזקן מהולנד שמעשן מקטרת, שהדוד שלי קנה פעם בתחנה המרכזית, וגם על הגובלן בצורת נמר גדול שהיה של סבתא שלי ואבא שלי הביא לי מתנה, נאלצתי לוותר, וגם על הכד הסיני מהחנות ברחוב העלייה שפעם קיבלתי מהדודה המפגרת שלי מטבריה, אבל לא היה לי נעים לזרוק אותו, למרות שהוא בגובה של איזה מטר שמונים ותופס הרבה מקום, כי פחדתי שהיא פעם תבוא לבקר, ואם היא לא תראה אותו היא תיעלב (כי היא מהמגזר של אלה שנעלבים מכל דבר).
טוב, אז יצא שהמשאית עם הדברים של החברה שלי הגיעה בבוקר, ואחרי שהמובילים הורידו אותם בסלון (הם מהמגזר של הסבלים הענקיים האלה שלוקחים חמישה ארגזים ביד אחת ומקרר על הגב ומקללים ברוסית) ולקחו ממני טיפ של 500 שקלים למרות שהם היו אמורים לקבל רק 200, אבל היו להם פרצופים די חשודים וקצת פחדתי מהם. הייתי חייב ללכת לעבודה, אז השארתי את הכל ככה ויצאתי לעבודה.
טוב, אז אחרי שכל זה קרה, הרגשתי שאני יכול לספר ליואב על החברה שלי שעברה אלי, אפילו שאולי הוא יקנא, ורציתי להתייעץ גם איתו על איפה נשים את התמונות ואת השטיח הגדול שלה ואת הכלים והבגדים שעכשיו אולי לא יהיה מקום בארון שלי, ואולי אצטרך לפנות עוד כמה דברים.
טוב, אז היה לי קצת מזל, כי יואב היה במצב רוח מאוד טוב. אז שאלתי אותו מה קרה ומה פספסתי, והוא אמר לי שסוף-סוף הצליחו לתפוס את האישה של ראש הממשלה. אז כמובן שמאוד שמחתי, אבל רציתי לדעת על מה תפסו אותה. ואחרי שיואב הסביר לי שאני מפגר ומנותק מהחיים, הוא סיפר לי שחיפשו אצלה בבית מתנות שהיא החביאה, ומצאו על הקירות בבית שלה כמה תמונות, וכמה אגרטלים על השולחן בסלון, ואפילו שטיח אחד גדול על הרצפה, ועכשיו סוף-סוף תהיה לכולם הוכחה שהיא מושחתת וגנבת והיא לא תוכל להתחמק יותר, כמו שעד היום היא התחמקה, ובטח ימצאו עכשיו עוד הרבה דברים מוחבאים, כמו סכינים ומזלגות במגירה סודית במטבח, כאלה שמוציאים אותם רק לארוחות ואחרי שמנקים אותם מחביאים אותם עוד פעם במגירה.
טוב, אז כמובן שמאוד שמחתי (כי אני מאמין שכמו שאומרים: סוף גנב לתלייה), ואמרתי ליואב שאני בטוח שסוף-סוף יכניסו אותה לבית הסוהר כמו שמגיע לה כבר מזמן, ואז אפשר יהיה גם לתפוס את ביבי הזה שגם מצליח כל פעם להתחמק מהצדק והמוסר ולהראות לו מה זה. אז אחרי ששמעתי למה יואב נורא שמח וגם גיליתי הזדהות, ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לו על מה שקורה איתי. ואומנם ראיתי שהוא קצת מקנא, אבל לא היה אכפת לי. רק מה, הבעיה היא שהוא לא עזר לי בכלל, ובסוף נאלצתי לשאול את תמי המכוערת מהביטחון, שאמרה לי להפסיק לפטפט שטויות, ולהגיד בכלל תודה שיש לי חברה ולא להפריע לה עם השטויות שלה, כי היא עסוקה מאוד בחבר החדש שלה שעוד מעט היא תזרוק אותו כי הוא נודניק נורא.
טוב, אז האמת היא שסתם נלחצתי, כי כשהגעתי הביתה, החברה שלי כבר הייתה בבית והספיקה לפרק את כל הארגזים וגם לארוז עוד כמה דברים שלי שהיא חושבת שהם מיותרים. אז רק קיבלתי ממנה נשיקה והלכתי ללבוש את הסינר שהיא אוהבת ולהכין לה ארוחת ערב.
