לפני כחודש מלאו 70 שנה לפרשת המצור על קיבוץ גבעת חיים. הפרשה הסעירה בזמנו את הישוב היהודי בארץ וזכתה לסיקור נרחב בעיתונות דאז. אולם בחלוף השנים דומה כי נשכחה משהו, ורבים מקרב הציבור הרחב אינם, מכירים כלל את סיפורה ובמיוחד אמורים הדברים לגבי הדור הצעיר. על כן ראיתי לנכון להזכיר ולכתוב על פרשה היסטורית זו שהוא פרק היסטורי חשוב בתולדות הישוב בארץ. הרקע למצור גבעת חיים הפרשה התחוללה בשלהי 1945.מלחמת העולם השנייה תמה. בארץ שולט השלטון הבריטי. העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל גוברת. לחופי הארץ מגיעים באניות וספינות מעפילים מאות ואלפי עולים. רבים מהם פליטי וניצולי השואה שהגיעו ממחנות העקורים באירופה. הבריטים נלחמים נגד העלייה הבלתי לגאלית. ובין השאר מפעילים הבריטים תחנות "ראדאר" (מכ"ם), ומפזרים אותם לאורך החוף כדי לגלות את תנועת אניות המעפילים. חלק מהעולים מצליח לרדת לחוף באישון לילה להסתתר ולהיקלט ולהיטמע ביישובי הארץ. אחרים נתפסים ומגורשים על האניות לקפריסין או שמובאים למחנות מעצר בעתלית ומחנות מעצר במקומות נוספים. ב-23 בנובמבר 1945 תפסו הבריטים ליד חוף שפיים את ספינת המעפילים "ברל כצנלסון" לאחר שרוב נוסעיה הורדו לחוף ופוזרו בישובים. כ-20 איש שנותרו על האונייה, חלקם אנשי פלמ"ח ואנשי ההעפלה נתפסו והובאו למחנה מעצר .לא ברור בוודאות כיצד נתגלתה האונייה ואחת הסברות היא שאולי תחנת הרדאר של משטרת החופים הבריטי בארץ היא שחשפה את האונייה. סברה נוספת שהועלתה היא שדייגים ערבים בחוף סידני עלי הם שדיווחו למשטרה הבריטית על האונייה. מטה הפלמ"ח, הבין מזה כבר כי תחנות משטרת החופים של הבריטים ומתקני הרדאר(מכ"ם)שלידן שהוצבו לאורך חופי הארץ עלולות לפגוע אף קשה בהעלאת עולים והוכנה תוכנית לפוצץ או לפגוע בתחנות הללו. בשבת בלילה ה-23 בנובמבר 1945 באישור המוסדות העליונים של ארגון "ההגנה" יצאו מחלקות של הפלמ"ח לפעולה בתחנת הרדאר בחוף סידני עלי שליד הרצליה ובתחנת המכ"ם של חוף גבעת אולגה. בסידני עלי הצליחו הפלמחניקים לגרום נזק משמעותו למבנה התחנה. ואילו בפעולה בגבעת אולגה נגרם נזק לא משמעותי לתחנת המשטרה הבריטית והלוחמים לא הצליחו במשימתם. בדרך חזרה נורתה עליהם אש. אחד הלוחמים נפצע בנסיבות לא ברורות ופונה לטיפול בקיבוץ גבעת חיים. כלבי-גישוש משטרתיים גילו את עקבות הלוחמים שהובילו לקיבוץ גבעת חיים. הבריטים מכתרים את גבעת חיים למחרת ביום ראשון בשעות הצהריים הופיע בקיבוץ בגבעת חיים קצין משטרה מלווה בעשרות חיילים והודיע לראשי הקיבוץ כי בכוונתם לפרוץ לתוך הקיבוץ לאסוף את החברים ולערוך מסדרי זיהוי כדי לאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. כוחות גדולים מאוד של צבא ומשטרה ובניהם כוחות מוצנחים בריטים בפיקודו של ריימונד קפראטה, חמושים, בשריוניות כיתרו את הקיבוץ, התחפרו והתארגנו מסביב לגדר המשק. אף מטוס פייפר חג באוויר מעל הקיבוץ. התנהלו מגעים בין הבריטים לבין ראשי הקיבוץ ואנשי מוסדות הישוב ובניהם יצחק בן הארון בניסיון לפתור את המשבר ללא אלימות. לאחר שנודע דבר המצור על גבעת חיים הוזעקו למקום מאות מתנדבים מיישובי האזור. התוכנית הייתה שמאות מתושבי האזור יגיעו למקום וינועו במצעד של אי-אלימות, בכביש בין עין החורש לגבעת חיים כדי לפרוץ ולהצטרף אל הנצורים בגבעת חיים. ההיענות לקריאה לבא למקום הייתה רבה. מאות מתושבי האזור ובהם בני נוער רבים, מהכשרות הקיבוצים בסביבה נהרו לעבר הקיבוץ בהמוניהם מי ברגל מי ברכב מנתניה שבדרום ועד לזכרון יעקב שבצפון. הם בילו את הלילה של ה24-25 בחודש בקיבוץ עין החורש, והתארגנו לקראת המצעד והכניסה לקיבוץ המכותר. ירי אש על הצועדים ב-26 בנובמבר 1945 החלה צעדתם של מאות מתושבי האזור לכיוון קיבוץ גבעת חיים המכותר בקיבוץ נערכו באותו יום חיפושים ומעצרים אקראיים. הצועדים יצאו במסע רגלי מהשער המערבי של עין החורש ללא נשק חם אלא רק עם מקלות וכיכרות לחם. המפקד הבריטי הורה לצועדים לעצור והזהיר אותם. המצעד לא ציית והמשיך את צעידתו ויש עדויות שאף החל פותח בריצה לעבר קיבוץ גבעת חיים. בשלב מסוים העניינים יצאו מכלל שליטה. כוח בריטי החל לפתוח במטח ירי אש אל הצועדים. המקום הפך לשדה קטל: כתוצאה מהירי של השוטרים נהרגו שבעה איש ונפצעו עשרות רבות. ימים ספורים לפני האירוע ירד גשם כבד בעמק חפר והאדמה הבוצית ושלוליות המים הגדולות שנוצרו במקום הקשו על פינוי הנפגעים. עם היוודע דבר האסון הוכה הישוב העברי בארץ בהלם ותדהמה. גם בעולם נשמעו דברי ביקורת על הרג אזרחים לא חמושים. בארצות הברית נשמעה דרישה לסלק את בריטניה מארץ ישראל ולפתוח את שערי הארץ לעליה המונית. העיתונות בארץ סיקרה את האירוע בהרחבה. עיתון "על משמר" מתאריך 27 בנובמבר 1945 מדווח על האירוע בידיעה גדולה תחת הכותרת "יום דמים בעמק חפר" ומתחתיה כותרת משנה" 8 הרוגים ו-70 פצועים בהגנה על זכות העלייה לארץ -צבא פורץ לישובים הנצורים ויורה באנשים בלתי מזויינים המונים מכל הישובים ושדרות הציבור חשים לעזרה". עיתון "הצופה" מתאריך 27 בנובמבר 1945 מפרסם ידיעה על האירוע תחת הכותרת: "הסכום העגום לפעולות הצבא במצור על גבעת חיים שפיים ורשפון 8 הרוגים למעלה מ-70 פצועים 157 הובלו למעצר. גלעד לזכר הרוגי המצור על גבעת חיים במלאת שנה לאסון ב-כ"א בכסלו תש"ו (1946), הוקם במקום בו התרחש האסון בכביש הפנימי המחבר בין גבעת חיים לעין החורש גלעד הכולל את שמות ההרוגים. ואלה שמותיהם: איילה טֶנֶנבוֹים, מהכשרת קיבוץ שלוחות, ששהתה בפרדס חנה. נפתלי שְׁטֵינפֶלד, מהכשרת קיבוץ שלוחות, ששהה בפרדס חנה. אוּרי אוֹטֶנהַיימֶר, מהכשרת קיבוץ להבות הבשן, ששהה בכרכור. יוסף רוזנברג, ראשון הרוגי המצור, איש גבעת חיים, נפגע בעת החיפושים. מישאל מוֹסאיוֹב, יהלומן מירושלים ששהה בנתניה. יעקב אַדַטוֹ, בן 17, איש חברת הנוער מטורקיה בעין החורש. לימים עלו חבריו לקיבוץ גבולות בנגב המערבי. שמעון קַמינֶר, איש עין החורש, נפצע קשה בעת הירי, סבל כחמש שנים מפציעה קשה ונפטר מפציעתו בשנת 1951.אלימלך שְׁטַרקמַן, איש קיבוץ עין שמר. אליהו חינסקי איש פתח תקוה חניך הנוער-העובד, (נהרג בניסיון פריצת המצור על-ידי אנשי ההגנה במצור דומה על יד קיבוץ שפיים). במלאת עשור לאסון נערכה עצרת ממלכתית לחללי המצור בעיתון "דבר" ב-7 בדצמבר 1955 מופיעה ידיעה על העצרת תחת הכותרת: "עשור לחללי המצור בעמק חפר" בנוכחות שר התחבורה משה כרמל שהיה מפקד ההגנה בגליל התיכון בימי המצור, משפחת החללים, ומתיישבים מהסביבה. פרקי זיכרונות מהמאבק נגד שלטון המנדט בארץ וחלקה של ההגנה במלחמה נגד הספר הלבן העלו ראש המועצה ח. בן צבי, סגנו א.ברעם וי.אשכולי ממפקדי ההגנה באזור". לפני מספר שנים שופצה האנדרטה. באנדרטה שלט הסבר המספר את סיפור המצור. סיירתי בימים אלה באנדרטה עם קבוצה של מטיילים. מדריכת הסיור נחמה אייגנר מכפר הרוא"ה מספרת כי תלמידי בית ספר באזור עמק חפר הממוקם לא רחוק מהאנדרטה מאמצים את האנדרטה.