X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
כל מסע מתחיל בקשר הוא רומן ייחודי וסוחף, העוסק בסוגיות מעניינות מחיי היום-יום ומעלה שאלות פסיכולוגיות מרתקות האם אפשר לתקן יחסים בעייתיים עם ההורים? האם אפשר להתגבר על טראומות מן העבר?
▪  ▪  ▪

>
>
"עוד מעט תתחיל הפגישה אצל גלי, ואני עוד רוצה לקפוץ לאבא לביקור קל, אני אומר לעצמי ומיד עוזב את הבית. אחרי כמה מאות מטרים של רכיבה אני מבחין שהפעם לא ניהלתי עם הנץ שיחת בוקר קצרה, מוזר. רק לפני כמה שבתות נשמנו יחד אוויר הרים, ולאחרונה אני מניח ליחסינו. הייתכן? זהו הרי חברי האמיתי היחיד והמיוחד... ואולי כבר לא?! ראשי נתמך בקסדה ההדוקה, מחשבותיי אינן מתפזרות, ומבריקה בי מסקנה. אם מערכת היחסים בינינו מידלדלת, ואינני חש בחוסר, אזי יש יחסים חדשים בחיי הממלאים אותי. מה שלא יהיה... אבא אינו אופציה. שם עדיין לא הצלחתי להבין אם יש מערכת ומהם היחסים". (ע"מ 122)
ברור לכל שהשמש עומדת במקומה וכדור-הארץ נע סביבה, ובכל זאת, כשאני מביט מעלה מדי כמה שעות, נראה לי שהיא זו המשנה את מיקומה.
"איך זה שאף פעם לא באים אלייך גברים לטיפול?" זו השאלה שמפנה אביו של גיבור הספר אל בנו דוד, פסיכותרפיסט גופני, ומכאן ואילך נפתחת תיבת פנדורה של רגשות מודחקים העולים ומניעים את העלילה.
כל מסע מתחיל בקשר (הוצאת אופיר ביכורים) הוא רומן ייחודי וסוחף, העוסק בסוגיות מעניינות מחיי היום-יום ומעלה שאלות פסיכולוגיות מרתקות. האם אפשר לתקן יחסים בעייתיים עם ההורים? האם אפשר להתגבר על טראומות מן העבר?
היחסים עם בת-הזוג החדשה והקשיים בקשר עם אביו ועם גברים בכלל, מעוררים בדוד את השיח הפנימי הקיים בכל אחד מאיתנו, אשר עוסק בפער בין "אני הייצוגי" ל"אני האמיתי", בין המסכה ומה שמתחתיה - הצל.
במסעו הפרטי אל עבר חיים בהירים יותר, מתארגנת המציאות בחייו של הגיבור באופן יוצא דופן - לעיתים הוא השמש, לעיתים כדור-הארץ ולעיתים, מסתבר, הירח.
גד רדעי, פסיכותרפיסט גופני, מומחה בליווי תהליכי גוף ונפש, מביא ברומן הביכורים שלו יצירה קצבית, דינמית ומותחת, אשר נבראה בהשראת אירועים אמיתיים מתוך הקליניקה ומחוצה לה, ומעניק לקוראים הצצה נדירה אל אמנות הפסיכותרפיה הגופנית.
אופיר ביכורים מתמחה בקידום יוצרי מקור בראשית דרכם. ניתן להשיג את "כל מסע מתחיל בקשר" בחניות הספרים המובחרות. מחיר מומלץ לצרכן: 68 שקלים או באתר האינטרנט.

פרק 1
שתיקה ושקיטה, מתברר, הן חוויות שונות למדי. בשתיקה הים קופא וכמוהו גם התנועה, ואילו בשקיטה מתרחשת תנועה פנימית הדומה לים רגוע
▪  ▪  ▪

הוא יושב על כיסא פלסטיק מהסוג היקר, לבוש חולצה ארוכה ועליה טלאי קטן של תנין ירוק וחסר הבעה. מכנסיו הקצרים מזכירים סגנון לבוש מן המאה הקודמת.
רגלו הימנית משוכלת על שמאל, ואצבעותיה רוקדות לצלילי מוזיקה שעד היום אני לא מבין איך הוא אוהב.
"עוד פעם המוזיקה הזאת?" אני שואל, מניח את המפתחות על השולחן ומעיף מבט זריז אל הגינה שלו לבדוק אם משהו השתנה בה. הוא שר בהנאה את השורה הבאה בשיר ומתופף על רגליו. אני מחייך, מניד ראשי מצד אל צד, גורר כיסא ומתיישב לצדו. על החיבוק ויתרנו כבר מזמן. השניות עוברות, שנינו שותקים, ואני חוזר להביט בגינה. ממש מולי, בין שני עצי הדקל שעומדים בחצרו, נראית השמש ותופסת את עיניי.
"איזה יפה השמש בשעות האלה..." אני אומר.
"באת עם החץ?"
"חבל שעוד רגע היא תטבע בים... בפעם האלף זה לא חץ, זה נץ".
"כן, נכון. הנץ הכחול. מנוע ושני גלגלים. מה יהיה אתך? אני לא מבין מה אתה כל כך אוהב בו".
"מה אתה לא מבין?!" אני מתיישר וגורר את כסאי קדימה. "תדמיין שאתה יושב בכרכרה שרתומים אליה 132 סוסים! עכשיו תדמיין שאתה נותן להם פקודה לדהור, וכולם מתפרצים קדימה. זה בדיוק מה שקורה כשאני מתיישב על הנץ וסוחט את הגז. 132 סוסים! אתה מבין בכמה כוח מדובר?"
"לא מספיק לך סוס אחד?"
"עזוב, לא משנה", אני משיב בנשיפה ומגלגל עיניים. הוא שולח אלי מבט מהיר, חוזר להתבונן באוויר הריק, ושנינו שותקים.
"מה שלומך, אבא?"
"אחלה".
"יופי... לא תשאל לשלומי?"
"מה שלומך?"
"בסדר... היה לי היום טיפול טוב".
"מתי תפסיק עם זה?"
"עם מה?" אני מזדקף ומרים גבותיי.
"עם הטוסטוס הזה", הוא אומר וגבי נשמט ברגע.
"קודם כול, תפסיק להעליב את הנץ שלי. הוא לא טוסטוס, אלא אופנוע, ולא סתם אופנוע אלא אופנוע ספורט כבד. שנית, תסתכל עליו... חתיך אמיתי", אני אומר, ושנינו מפנים מבטינו אל עבר החניה הפרטית שבצד הגינה. לראשונה הוא מפסיק לתופף, ואני ממשיך: "תראה אותו - ספורטאי מצטיין! תראה את הפרונט שלו כמה הוא חד, כמו מקור של עורב, ואיך הפנסים שלו מתוחים כמו עיניים של נמר".
הוא לא מגיב, ולאחר שתיקה קצרה אני ממשיך: "שים לב לגימור של המושב
האחורי, איך הוא מחודד כמו עוקץ של דבור... תראה, תראה כמה הוא יפה".
"גן חיות שלם יש לך. תראה כמה יפה הגינה שלי, דשא ירוק, פרחים צבעוניים, מה צריך יותר מזה? לא סוסים ולא עופות. אתה יש לך ג'וקים בראש..." הוא אומר בגיחוך ונראה מרוצה מהבדיחה של עצמו. אני מבטל אותו בתנועת יד ונשען שוב לאחור.
"אני חייב לגזום את הצמחים ליד החניה, כבר שבוע לא טיפלתי בהם", הוא מוסיף לאחר שתיקה קצרה.
"טוב, אין לי כוח, אבא. שומע איזה טיפול היה לי היום?"
"מתי תעבור לדירה נורמלית?"
"רק לפני שלושה חודשים נכנסתי לדירה שלי, וחוץ מזה, מה לא נורמלי בה?"
"23 מטר מרובע זה נורמלי?"
"כל עוד אני רווק זה נורמלי", אני משיב ומשכל רגליי.
"הנה עוד בעיה. בסוף תתחתן עם החץ".
"נץ, אבא. נץ! ותפסיק לעצבן. כולה שלושה חודשים עברו מאז שתמר ואני נפרדנו ונכנסתי לסטודיו הרווקים הזה. עוד שנה אני אעמוד על הרגליים ואעבור לדירה גדולה יותר. ובלי קשר, לא חסר לי שם כלום. יש לי מיטה, ספה קטנה, מטבחון ואפילו את הכיסא נדנדה שהולך אתי לכל מקום".
"כן... העיקר ארון אין לך".
"יש לי ארון צמוד- קרקע".
"מזוודה, אתה מתכוון".
"בדיוק! ובינתיים זה בסדר גמור", אני משיב והוא מגחך ושב לתופף על ירכו.
"סיפרתי לך על מרים?" אני שואל.
"מי זאת מרים?"
"המטופלת שבאה היום. תשמע סיפור. לפני שלושה חודשים הגיעה אלי אישה בת חמישים עם כאבי בטן לא מאובחנים, והתלוננה שהם בגלל בעלה השתוי והבוגד. היא טענה שלפחות שלוש פעמים בשבוע הוא מגיע מאוחר ומספר לה שהיה לחץ בעבודה, ושהיא בטוחה שיש לו מישהי. תמיד כשהיא מדברת עליו היא נשמעת מאוכזבת, אבל מסכמת במשפט: 'מה אכפת לי ממנו, שיעשה מה שבא לו'.
אתה מקשיב? בקיצור, אחרי שביססנו את הקשר הטיפולי, התחלתי לעזור לה ללמוד להיות אחראית לרגשות שלה ועצמאית יותר בתוך הטיפול..."
"לא הבנתי כלום. מה זאת אומרת?" אבא עוצר מתיפופו ושואל. אני מזדקף מחדש, מסובב את כסאי לכיוונו וממשיך.
"בדרך כלל מרים מגיעה בחיוך מזויף, מתיישבת ופותחת באיזה רבע שעה של נאום על אירועי השבוע האחרון והמסקנות המחוכמות שלה ממנו. עד לא מזמן נהגתי לתת לה לפרוק את אוסף המילים שאמורות לשמור עליה רחוקה מרגשות, ולהניח לה להרגיש בטוחה מספיק בתוך הקשר שלנו. אתה מקשיב?
בקיצור, בזמן האחרון נראה שהאסטרטגיה הטיפולית כבר לא מתאימה ושאני צריך לעזור לה ללמוד לדבר על הרגשות שלה. אז התחלתי להתייחס אל הדברים באופן אחר, והיום קרתה התפנית. אתה מקשיב? בקיצור, היום בבוקר היא הגיעה שונה. הפנים שלה היו נפולות מעט, והיא נמנעה מיצירת קשר עין. היא התיישבה על המזרן במקום הקבוע שלה ולא דיברה במשך זמן ארוך. הרגשתי שזו הזדמנות לשינוי משמעותי בטיפול, ובחרתי לא להתערב או לומר דבר, עד שתתחיל התנועה מצדה. בקיצור, אחרי כמעט עשרים דקות של שקט היא אמרה בעצבנות:
'די כבר עם השקט הזה. אין לי סבלנות'. שאלתי אותה בחזרה: 'אם כך, מה כן יש לך?' והיא ענתה: 'יש לי עצבים. זה מעצבן אותי'. אז שאלתי אותה: 'מה העצבים? מה מעצבן?' והיא אמרה: 'שאנחנו שותקים. אני לא אוהבת לשתוק'.
אתה מקשיב? בקיצור, היא הייתה עצבנית, ואני הייתי מרוצה, כי הרי לשתוק זה בדיוק מה שהיא עושה מול בעלה 'הבוגד והשתוי'... אבל הפעם היא הפרה את השקט ואמרה מה היא מרגישה. אתה מבין?"
"תהיה בריא, איזה מקצוע בחרת לעצמך, במקום שתעשה עסקים".
"אתה רציני? זה כל מה שיש לך לומר?" אני נשען לאחור ומנתק קשר עין. הוא אינו עונה, אוסף אליו את כוס המים, לוגם שלוק שכנראה אמור להרטיב את היובש בגרונו ושב לתופף בקצב המוזיקה המעצבנת. מבטו נשאר מפוזר וריקנות מוזרה ממלאת את המרחב בינינו.
"איך זה שאף פעם לא באים אליך גברים לטיפול?" הוא שואל פתאום.
"שאלה טובה", אני משיב. הוא עוצר מתיפופו בפעם המי-יודע-כמה, ואילו אני מצטמק בכסאי ומרגיש איך גרוני מתייבש גם כן. אני אוסף אלי את כוס המים, שנינו שותקים ומחשבותיי נודדות אל כל מה שהייתי רוצה לזכור ממערכת היחסים שלי אתו. ידיי מוסיפות לאחוז בכוס, ועיניי טובעות בשארית המים.
"למה לא מעניין אותך מה שאני אוהב?" אני שואל מבלי להרים את העיניים.
"למה לא?"
"אולי תגיד לי אתה".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר".
"אל תתחמק, אבא. אתה מאמין בי?"
"מאמין בך? מה זאת אומרת? ברור", הוא משיב ואינני מגיב. במקום זאת אני נושף אוויר מותש וקולני. שנינו חוזרים לשקט, המוזיקה הקדחתנית עוד מתנגנת ברקע, וגלי קולה צובעים את החלל בכהות מכבידה.
"יש ארוחת ערב?" אני שואל.
"כן".
"יופי, אני רעב".

פרק 2
מחשבות טורדניות. תמיד יש חשק להתנגד להן, להדוף אותן החוצה. אולי עדיף לסמוך עליהן ולתת להן להתפזר במוחנו. לבטח הן ימצאו דרכן החוצה, כשכבר לא נזדקק להן
▪  ▪  ▪

הערב מצפה לי הרצאה מספר שתיים בנושא יחסים בין פעוטות והוריהם. 15 הנשים שהגיעו להרצאה הקודמת שמעו עליה מפה לאוזן. ארבעת הגברים, לעומת זאת, פשוט נגררו אחר נשותיהם. אני מנסה לסכם בראשי את תוכן הדברים ומתקשה לשמור על ריכוז. במקום זאת שוקע אל הספה, תשוש מהכלום ומהשום-דבר שעשיתי היום.
עיניי העייפות מתבוננות במיני-דירה המבולגנת. ערמה של ניירת אשר ברובה לא רלוונטית מפוזרת על השולחן הנמוך ומסתירה את יופי הפורניר הדומה לעץ מלא. בגדים בשלל גוונים זרוקים על המיטה ועל כיסא הנדנדה הלבן, ורק המחשבה המייגעת על מיונם ועל נסיעה למכבסה הקרובה גורמת לי להאמין שהכי טוב פשוט להשאיר אותם כך. הצמחים על אדן החלון נראים צמאים ומלאי געגוע, ולפחות שש נעליים מפוזרות על הרצפה ללא בנות-זוגן.
אלוהים ישמור, לא אופייני לי להימצא בחוסר סדר שכזה. אני נשכב לאחור, משלב אצבעות ידיי ומניחן על בטני. נשיפה קולנית של תשישות יוצאת מפי, ואני מתמסר אל כובד עפעפיי. משהו בשניות האלה מאפשר לי לחשוב ולהרגיש בדיוק אותו הדבר - שמתחשק לי לישון. רגע לפני שאני שוקע בשינה, קולה של אחותי נשמע בראשי: "עזוב אותך, אח שלי קטן, אין לך סיכוי אתו". צמרמורת פתאומית מקפיצה אותי ואחריה אני נרדם.
צלצול הסלולרי מעיר אותי. בחצי עין אני מושיט יד ואוסף אותו אלי. על הצג מופיע מספר לא מוכר. מי זאת עכשיו? אין לי כוח לענות, אני אומר בקול, לוקח שאיפה גדולה ותנופה גדולה עוד יותר. מתרומם לישיבה, מכחכח בגרוני, קם להדליק את מכונת הקפה ועונה. קול גבר צעיר, דק ועדין פונה אלי מן הצד השני.
"שלום. אני מדבר עם דוד?"
"נכון".
"שלום... אני קיבלתי... אני מתקשר בקשר לטיפול", הוא אומר ואני קופא במקומי ושותק. "הלו?"
"כן, כן... אני פה, סליחה. תציג את עצמך. מה שמך?"
"אה, נכון... לא אמרתי. קוראים לי ירון. קיבלתי את הטלפון שלך מחברה טובה, היא אמרה לי שאתה בטוח תוכל לעזור לי".
"אם היא אמרה..."
"אתה תוכל".
"אולי תספר לי בקצרה במה מדובר?"
"אה, נכון... לפני בערך חודשיים... אבא שלי נפטר", הוא אומר, ואני מרגיש איך ברגע ברכיי הופכות כבדות. אני חוזר בחזרה אל הספה, צונח אליה ומערסל מצחי בידי.
"תמשיך בבקשה".
"זהו... אין המשך. שם הכול נעצר. מאז אני מרגיש אבוד ומבולבל... אתה
חושב שתוכל לעזור לי?"
"אני מאמין שאוכל להיות שם לצדך בזמן שאתה עוזר לעצמך".
"מה זאת אומרת?"
"אני אסייע לך לראות את האפשרויות ואת הכוחות שבך".
"אני לא מבין".
"אולי כדאי שניפגש? אוכל להסביר לך על התהליך ונבדוק יחד מה נכון עבורך".
"וזה יעזור לי?"
"יהיה בסדר, ירון", אני משיב בנימוס והוא כנראה משתכנע. אנחנו קובעים מועד ומנתקים.
שלושים שניות אחרי שהשיחה מסתיימת אני מזהה שנתקעתי במקומי. מצחי עוד נתמך בידי, לסתותיי קפוצות, והנשימה כמעט לא נוכחת. מה בדיוק קרה פה?
אני שואל בקול. בכל אופן כבר עברו כמה דקות מאז שהדלקתי את מכונת הקפה.
המים ודאי התחממו, וממתינים לתנועה הבאה שלהם. אני מפלס את דרכי אל המטבחון, מתחיל להקציף את החלב, ונזכר בהרצאה שטרם סיכמתי. תמיד אני מרגיש לא בנוח כשאני מרצה על יחסי הורים וילדיהם מבלי שיש לי ילדים משלי.
אני דווקא רציתי, אפילו מאוד. תמר, לעומת זאת, טענה שאני לא אוהב אותה מספיק, ורוב הזמן עסוק בעצמי. בדיוק כמו נושא ההרצאה - הורים אשר עסוקים
בעצמם ושוכחים להעניק תשומת לב לילדיהם.
אולי אפתח בַּסיפור על דני בן השלוש, אשר הספיק ללמוד כיצד למרוד באמו ולהפעיל אותה. הוא רוצה לשחק בכדור בבית, ואסור. היא בדיוק מנהלת שיחת חולין בטלפון עם חברתה. הוא מקפיץ והיא אומרת: "דני, די" וממשיכה בשיחה.
הוא שוב מקפיץ, והיא שוב מפלחת את דבריה בשיחה הקולחת באותה התלונה "דני, די". כך זה נמשך לפחות עוד ארבע פעמים: "דני, די. דני, די. דני, די. דני, די". היא מתלוננת והוא ממשיך. דני כנראה כבר מזמן לא עסוק בהנאה שבמשחק, כי אם באינטראקציה המינימלית שהצליח להשיג עם אמו. לסוף התרחיש יהיו לפחות שלוש אפשרויות: אימא תתרגז, תצעק, תיקח את הכדור ותחזור לשיחה, ובמקרה הזה דני יישאר ללא תשומת לב וכנראה יעבור לטקטיקה אחרת. במקרה הגרוע יותר דני ישבור שלא במתכוון (לפחות כך אנו מקווים) איזה אגרטל או אוביקט אחר בעל ערך, וגם הפעם אימא תתרגז, תצעק ותיקח את הכדור, אך הפעם סביר להניח שהיא תנתק את השיחה ודני יהיה אשם כפליים - גם לא הקשיב לאימא וגם הפריע לה להיות עסוקה בעצמה. במקרה הטוב מבין השלושה אימא תזהה את צרכיו של דני, תפנה אל חברתה, תבקש להמשיך את השיחה במועד אחר, ותעניק לדני את תשומת הלב שלה הוא זקוק.
אני מבחין שהחלב רתח יתר על המידה. אני שונא שזה קורה לי. מכבה בזריזות את המקציף, מכין את הקפה, ולבסוף בפעם המי- יודע-כמה חוזר אל הספה כדי להמשיך להתכונן. מתיישב, בוהה מעט בחוסר ריכוז, אוסף את השלט לידי, נשען לאחור ותוחב יד מתחת לגומי המכנסיים.

תאריך:  24/12/2015   |   עודכן:  24/12/2015
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
אופיר אבסלנדר
מדוע אנחנו מתאהבים? איך להתמודד עם רגשות שליליים בזוגיות ובמיניות? כיצד להתמודד עם פרידה?
גד גזית
יובל משווה כאן בין "תפוזים לחיטה", זה כמו השואה בין הספירה הנוצרית להיסטוריה לספירת הקודקס האצטקי. הביוכימיה בוחנת מונה ומתעדת מולקולות משתנות לאורך זמן ברובד "המיקרו", כך מאפשרת לביולוגיה לספר סיפור התפתחותי שלם על האורגניזם. ההיסטוריה מונה ומתעדת התרחשויות חוץ אורגניות, תוצרי לוואי של האורגניזם, לאורך הזמן אבל ברובד "המאקרו".
ליטל אלפסי
בספרו רעידה עולמית, מתאר ד"ר ארז כהן מאוניברסיטת אריאל, את מדינות העולם בצל המשברים הפיננסיים והפוליטיים ומתאר כיצד הם משפיעים עלינו עד היום
מחלקה ראשונה
איתמר לוין, העורך המשפטי של News1 וחוקר שואה מוערך, מביא לראשונה את הסיפור המלא של כ-20 משפטים בהם הועמדו לדין יהודים שמילאו תפקידים שונים בזמן השואה
ציפי לוין
המחבר מביא בספרו סיפורים ייחודיים מילדותו בדרום יפו, סיפורים שנולדו במקומות ובזמנים שאינם עוד    הספר מדלג בין מציאות לבידיון, בין אירועים אמיתיים לעלילות שנטוו בדמיונו הפורה של המחבר
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il