בעידן שבו המילה "באבא" הפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס, כתוצאה מריבוי השרלטנים שהשתלטו על הביטוי, הנושא מקבל ביטוי טלוויזיוני נוסף. בתוכניתו "פנים אמיתיות"
אמנון לוי שואל מאבטח מאילת לשעבר, האם הוא באבא. "באבא? אני עוד לא באבא". לוי מקשה: "בדרך?", והלה מרים את ידו ומאחל בצניעות-מעושה: "בעזרת השם".
אני צופה בתוכנית ובמאמיניו של הבאבא הצעיר (שמטעמים מובנים לא נביא כאן את שמו), ולא מבין כיצד אפשר להיות כל כך עיוור. איך אנשים מאמינים לכל אותם מבטיחי ישועות, והולכים אחריהם כמכושפים? מה בשיקול הדעת שלנו מעניק לאותם באבות את האפשרות לעשוק אומללים למיניהם, ולפזם סגולות בדרך אל הבנק? הרי כל רב רציני בישראל ובעולם כבר יצא כנגד תופעת הבאבות והמקובלים שאינם גדולי תורה (כמובן שלא מדובר על גדולי תורה אמיתיים כמו הבאבא סאלי זצוק"ל), אז למה אנשים עדיין לא מבינים שמדובר בשרלטנות מהזן הנחות ביותר? מצפייה בשפת הגוף של אותו "מקובל", לא הייתי קונה ממנו גם תבנית ביצים משומשת. אז איך אפשר ליפול ולהאמין בצורה כל כך עיוורת באדם שבסך-הכל מצא פרנסה נחמדה וקלה יותר מעבודתו הקודמת?
אודה וקצת אבוש: גם אני עברתי דרך חצרו של באבא אחד, בתחילת תהליך התשובה שלי. בזמנו היו בחצרו דברים מחשידים ומרגיעים כאחד: מצד אחד, אותו רב החזיק כולל אברכים. מצד שני, הוא השתתף בתוכנית טלוויזיה שלא הולמת את המעמד. מצד אחד, עוזריו דאגו להפיק קלטות וידאו שפירטו את כל ניסיו וישועותיו. מצד שני, כששאלתי אותו על כך טען בהיתממות שאינו יודע על מה מדובר, ומעולם לא צפה באותן קלטות.
אל אותו באבא הגעתי באופן פרטי, אבל תוך זמן קצר עוזריו הממולחים שמעו שאני עיתונאי, ורקחו בעזרתי כתבה מפרגנת במוסף "סופשבוע
מעריב" (שלא פורסמה בסופו של דבר, כי לא הכילה מספיק 'בשר', לטעמו של העורך. אשריו ואשרי חלקו). כך, כעיתונאי, הצלחתי לזכות למעמד VIP בחדר הקבלה שמוביל לחדרו של הבאבא. נדלקו לי שם לא מעט נורות אדומות: הכל נראה לי ממוסחר וישועתי מדי, ובעיקר לא הבנתי איך עוזרו של הבאבא (שסיפר שאינו מרוויח שקל, ומבצע הכל בהתנדבות) מחזיק מכשיר GPS יקר ומשוכלל (לאותם זמנים). אבל כשאתה משכנע את עצמך ש"הצדיק גוזר והשם מקיים", ושרק אם מאמינים אז נושעים, ושאי-אפשר להתעלם מעדויות נוסח "הרב אמר שתהיה לי לידה קלה כתרנגולת, וכך היה באמת" - התפיסה הזו משביתה את רוב בלוטות החשדנות שעוד נותרו איפשהו, והופכת אותך לזומבי שוטה ונטול שיקול דעת ממשי.
לזכותי ייאמר שהתפכחתי תוך זמן קצר מאוד, מה גם שלא השארתי שם כסף. וכאמור, המאפיינים של אותו באבא לא היו חד-משמעיים - בכל זאת, הוא החזיק גם אברכים. אבל בשוק הבאבות הכללי, השרלטנות היא הרבה יותר שקופה וחד-משמעית. אז למה אנשים הולכים לבאבות ולמגידי עתידות למיניהם? ואיך הם מאמינים שאדם שעד לפני שנתיים היה מאבטח חילוני באילת, הוא פתאום שיא הקדושה, כזה שאף טוען בביטחון ובנדיבות ש"אם ביבי יגיע אליי, אנא אשמח לתת לו הרבה עצות"?
התשובה פשוטה: אנחנו חיים בדור האינסטנט. במקום להתמודד עם מצוקות, אנשים מעדיפים לחשוב שהם פשוט "כושפו", כך שההתמודדות היא למעלה מיכולותיהם. במקום לעבוד על מידות, יש כאלה שחושבים שאפשר לפתור את הכל בתרומה לא-צנועה למישהו עם כיפה וזקן. במקום לקבל טיפול רפואי או פסיכולוגי, הם מעדיפים לפנות לסוג שלישי. או כמו שאותו באבא-מתחיל אמר לאמנון לוי - "מה זאת אומרת ללכת לפסיכולוג? פסיכולוג לא יכול לראות אם האדם מכושף".
אז מה עושים? קצת קשה להצביע על פתרון סביר לתופעה, מלבד ניתוח השתלת היגיון לכלל האוכלוסייה. אבל מה שכן, אתם הקוראים מוזמנים לומר את שלכם כשתדעו שמכר או בן משפחה "מטופל" אצל באבא כלשהו. תעלו את כל סימני השאלה, תעזרו להדליק את הנורות האדומות, נסו לעורר את ההיגיון שלהם. הזכירו להם את מה שהשכל הישר יודע: אין קסמים, אין קיצורי דרך, ואין הוקוס פוקוס. בשביל לקבל תוצאות, צריכים לעבוד, להתחזק בקיום מצוות, להיות אנשים טובים יותר. הקב"ה לא רוצה שרווקים ורווקות ישלמו 350 ש"ח ל"באבא" כלשהו, שישלח אותם לזרוק מפתחות לים או לשטוף את הבית במי-מלח. הקב"ה רוצה את הלב שלנו, את האמונה שלנו, את קיום המצוות שלנו. וכל עוד נברח מזה - נקבל אך ורק גורמים שלא פועלים בדרך היהדות, שכביכול יסירו מאיתנו כישוף אחד, אבל בפועל יכשפו אותנו בעצמם, באופן קצת יותר בעייתי.
