על בימה עם תפאורה מינימליסטית של קירות מעוצבים ודלתות מסתובבות, נעים בחופשיות על כל רוחבה צוות שחקנים כה מוכשרים ומדהימים, שאי-אפשר להחמיץ איזו הבעה או תנועה שלהם. כה עשירות המחוות, התנועות ושפת הגוף שניווט בגאוניות אודי בן משה. אך גיבור ההצגה הוא התרגום הנפלא של דורי פרנס, שלא מעמיס עלינו את הטקסטים האציליים והמסובכים של שייקספיר, אלא שולף אמרי שפר בשפה הקרובה ללב כל. הוא מוכיח שתרגום הוא יצירה מחדש ולא העתק של הכתוב רק בשפה אחרת. העלילה מתמקדת ברוע ליבה ועריצותה של הבת הגדולה, קתרינה, שמיה דגן מדגימה בכישרון כה רב, שעולה על כשרונה של ליז טיילור בסרט על-פי המחזה. כיום יש נשים רבות כמותה, אך עריצותה, והתעללותה באחותה הקטנה, היפה והמקסימה, ביאנקה, אגם רודברג, שכל גברי העיר חומדים להינשא לה, התעללות זו קיימת גם כיום מצד כל בני משפחה באחיהם, אחיותיהם או ילדיהם. הרשע לא תם מהעולם. אך בהצגה זו מוכיח המחזאי הגאון שגבר מתוחכם, יכול לכופף גם את האישה הכי רעה בעולם, ולא רק מזלגות... את דמותו של גבר זה, פטרוקיו, מדגים יובל סגל כאן באחד מתפקידיו הטובים ביותר. הוא ממש מעדן לאוזן ולעין. יפה כמו שלא היה מעולם, סקסי, גברי ומסובב את כל הבמה סביבו. שליטתו בתכסיסים שבחר כיצד לאלף את הסייחה הסוררת, קתרינה, ואיך הוא מצליח בכך - אולי לא מקובלת, אך היא הקלף המנצח. כל חילופי המילים ביניהם, הם תאווה לאוזן, וסגנון המחזה שהופך לפארסה חברתית, ועושה צחוק מהפמיניזם של היום, מהווים קומדיה בריאה, מענגת ביותר. כל זה, כשלצידם של שני הקומיקאים המנוסים הללו מצויים שלושה ותיקים כמו אילן דר כאבי הבנות, אלברט כהן הנפלא, שמרנין בקולו בשני שירים ומוכיח שלצעירים יש למי לנסות להידמות, יוסי סגל ברגעים קומיים, וכן אחד מגדולי הקומיקאים שלנו כיום על הבימה הישראלית - יניב ביטון כמשרת, ששפת הגוף שלו ומשחקו מהווים בית ספר לבוגרים טריים של בתי ספר למשחק. כך גם מבריקים במשחקם ויטלי פרידמן כמשרת, ידידיה ויטל כמחזר שזוכה בביאנקה, ובצדק, יקיר שוקרון שמדהים בגילום שלוש דמויות שונות, ומורדי גרשון כמחזר נוסף של ביאנקה. כולם - נפלאים, וורסטיליים, ממש מעדן תיאטרלי לא רגיל. את התלבושות המגוונות והמפתיעות עיצבה אורנה סמורגונסקי, את המוזיקה המהווה כעין טקסט המלווה בהצלחה את ההצגה יצר עדי כהן, בנו של אלברט, ואת התאורה יצרה קרן גרנק. הצלחה מופלגת לשייקספיר מודרני לחלוטין.