ב-15 בפברואר הלך מאתנו הסופר, המחזאי והעיתונאי סלמאן נאטור בן כפר דלית-אל-כרמל. הפעם האחרונה שראיתי את סלמאן נאטור היה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו. הוא כבש את הקהל, שגדש את האולם בפנייה נרגשת אל ציבור הסופרים והמחזאים - להפסיק את החיפוש אחר סטריאוטיפים של ערבים ויהודים על הבמה. חשוב לבחון את הדמויות כבני אדם, לא כל מוחמד חייב להיות מוצג כמנגב חומוס, ולא כל רחל חייבת להיות מוצגת כחיילת או חיילת לשעבר עם נשק במחסום.
התחברתי לספרו של סלמאן נאטור - "הזיכרון שוחח איתי והסתלק", שיצא לאור בעברית לפני שנה בהוצאת רסלינג. הסופר אינו תובע צדק היסטורי, אינו מאשים, אינו דורש פיצוי כלשהו. הוא מבקש רק את הזכות לתת מקום לזיכרונות, והחברה הישראלית חייבת לכבד את זיכרונות הזולת. הייתי מוסיף גם את חלומות הזולת על בית שהיה ואיננו, על בוסתן וגדר צבר שהיו ואינם.
החברה הישראלית אינה צריכה להתלהם לכתובתו של מי שמבקש להתייחד עם חיפא טרם הייתה לחיפה, עם עין חוד והמסגד טרם היו לעין הוד והמסגד לבית יין, עם כפר אלסאח'נה טרם היה לפארק גן השלושה, עם הכפר ראס אל-עיין ושש מאות נבעים פתוחים טרם היו לפארק הירקון ושש מאות הנבעים נאטמו בבטון מזויין והשתלבו במפעל המוביל הארצי.
סלמאן נאטור נצר בכתיבתו העיתונאית והספרותית כמיהה לדיאלוג אמיתי והכרה הדדית בין העמים החיים על אותה כברת ארץ שבין הירדן לים. הוא האמין, כי תרומתו הצנועה לתיעוד הזיכרון וגיבוש הנרטיב הפלשתיני משתלבים עם תרומתו הצנועה לדיאלוג ולפיוס.
הוא ראה בזיכרון בסיס לנרטיב היסטורי של כל עם.
"אסור לזיכרון של עם לכפות את עצמו על זיכרון של עם אחר. כל עם והזיכרון שלו, ויש להכיר בזכותו של כל עם לפתח זיכרון ונרטיב משלו. ההכרה בזכותו לזיכרון היא ההכרה בקיומו ובחרותו".
בספר "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" הוא מדגיש, כי בארץ הזו חיים שני עמים, העם היהודי והעם הפלשתיני, לכל אחד זיכרון משלו. לכל אחד כאב משלו. עלינו מוטלת החובה לכבד את הזיכרון והכאב של האחר. על עצמו הוא כותב:
"אני כבן העם הפלשתיני מכיר בזיכרון היהודי... אך אינני מוכן שהזיכרון היהודי יכפה עצמו עלי ועל בני עמי".
הספר מאגד בתוכו מאגר טורי ספרות שכתב במשך שלושים שנה בעיתונות הערבית בעיקר במוסף התרבות של היומון "אל-איתחאד", אותו ערך תקופה ארוכה וכן הירחון הספרותי "אל ג'דיד", שגם נמנה שנים רבות בין עורכיו. לדבריו, הזיכרון שנותר נושא עמו תמונה חיה. "אני פוחד" כותב סלמאן נאטור, "שאם מותנו יישכח גם הבית".
סלמאו נאטור בן העדה הדרוזית ראה עצמו בן העם הפלשתיני, ונתן לכך ביטוי בספרו, בכותבו ש"במצולות הקיום ובתלאות היומיום חמקו מזיכרוננו התמונות והשמות, שעליהם ידעו לדבר השיח', בן השיח', אשתו ואפילו נכדיו הקטנים. מישהו הצביע ואמר: שם היה כפר, נכנה אותו פלוני, וכאן היה ישוב קטן, נכנה אותו אלמוני...ונסענו באוטובוס יחד עם ילדינו לטיול אביבי באגם אלסאח'נה, שהפך לגן השלושה".
מצער אותי, שבציבור היהודי השתלטה רוח רעה ומתלהמת נגד זכותו של פלשתיני להביע את כאב הזיכרון על כפר שהיה ונהרס, וכמוהו היו כחמש מאות. אך אל מול הרוח הרעה הזו שמחתי, שבפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו קיבל הקהל באמפטיה רבה את כאבו של הסופר: "לעתים אני מוכיח את הזיכרון על כך שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי לנהוג בו, באהבה רבה או בשנאה יוקדת".
סלמאן נאטור הלך מאתנו והותיר ירושה עשירה של עשרות ספרים בשפה הערבית. אני הכרתי רק שלושה מהספרים, שתורגמו לעברית.
נוסף על הספר "הזיכרון שוחח אתי והסתלק" אהבתי את "הולכים אל הרוח" (בהוצאת בית ברל) ו"היא אני והסתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הציר המשותף הוא הזיכרון. סלמאן נאטור היווה עבורי תמרור אור של סופר, המציג בפני שני העמים את המחויבות ללמוד
לכבד ולהכיל זה את כאבו של זולתו ולדעת לכבד את זיכרונות בן העם החי לצדך.