בשנים האחרונות העיתונות המקוונת תופסת נתח גדל והולך בסיקור החדשותי. רשת האינטרנט מציעה מגוון אתרים של עיתונות מקוונת המהווה פלטפורמה אינטראקטיבית והופכת את המידע החדשותי לנגיש לכל. הזירה האינטרנטית מאפשרת לקוראים להגיב ולהביע עמדתם 'אונליין'. תגובות אלו, המכונות 'טוקבקים', מתפרסמות בתום הכתבה והן חשופות לעין כל.
לעיתונות המקוונת השפעה מרחיקת לכת על עיצוב דעת הקהל ועל המשגת בעיות חברתיות במרחב הציבורי. על-אף שכיחות השימוש במדיה, מעטים המחקרים שהפנו את הזרקור אל הלך הרוח הציבורי המשתקף באופן סיקורם של מקרי התעללות בילדים והזנחתם.
ד"ר כרמית כץ היא עובדת סוציאלית ומרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב. תחום המחקר העיקרי שלה הוא התעללות בילדים, ומחקריה מתמקדים בשלושה תחומים מרכזיים: מעורבות של ילדים נפגעי התעללות במערכת המשפטית, מפגש עם הורים וילדים סביב החשיפה הראשונית של הפגיעה ותהליך ההתערבות, ומניעת התעללות בילדים והזנחתם באמצעות קהילות חזקות.
פניתי אל ד"ר כץ בבקשה לראיינה בעקבות הרצאתה המרתקת בכנס חרוב הבינלאומי הראשון שקיים מכון חרוב לאחרונה [ראה עוד על הכנס בתחתית]. במסגרת הכנס הציגה ד"ר כץ מחקר חדשני ופורץ דרך שערכה בשיתוף עם טליה גליקליך.
1 המחקר בחן התעללות בילדים והזנחה בראי העיתונות המקוונת. כץ מספרת על אופן ההצגה של תופעת ההתעללות בילדים והזנחת ילדים בתקשורת, ועוסקת הן בסיקור התקשורתי והן בממצאים הנוגעים לטוקבקים בסיקור זה - תגובות שיש בהן כדי לשקף את הלך הרוח הציבורי כלפי התופעה.
מה הביא אותך לערוך את המחקר?
כץ: החלטתי לערוך את המחקר בעקבות משובים שקיבלתי מעמיתות שלי, עובדות סוציאליות, הנפגשות בהקשרים שונים עם ילדים אשר חשפו לראשונה את דבר הפגיעה בהם. הן סיפרו בכאב ובתסכול רב על השפעתו השלילית של פרסום מקרי פגיעה על הילדים שנפגשו אִתם.
בעקבות פרסום המקרים בתקשורת, ילדים שהסכימו סוף-סוף לחשוף את הפגיעה שחוו התחרטו או, לחלופין, חוו חוויות קשות מאוד - עד כדי ניסיונות התאבדות. הבנתי כי זו סוגיה 'בוערת' שמצריכה למידה, והתחלתי לבדוק אם נעשו מחקרים בנושא בישראל ובעולם. מצאתי שלא נעשו מחקרים מסוג זה בארץ, ורק מעט מאוד בעולם. הבנתי כי יש ללמוד את התופעה לעומקה, וחשבתי שמעניין לבחון אותה באמצעות שתי פרספקטיבות מרכזיות: הסיקור התקשורתי עצמו והטוקבקים הנלווים אליו. היום מרבית האנשים קוראים חדשות ויש בהם שמגיבים לכתבות 'אונליין'. נוכח ההבנה שהילדים שנפגעו והוריהם חשופים לכך, רציתי לבחון מה רואים אותם ילדים והורים - שאזרו אומץ לחשוף את שאירע להם - כאשר הם קוראים את אותן חדשות 'אונליין'.
מה היו מטרות המחקר?
כץ: למחקר היו שתי מטרות עיקריות. המטרה הראשונה הייתה להבין באיזה אופן אתרי חדשות, כגון
הארץ, וואלה!, nrg ו-ynet, מסקרים התעללות בילדים והזנחה. המטרה השנייה הייתה לנסות לאפיין את התמות העולות מהתגובות לסיקורים: כיצד אנשים מגיבים, ומהי כמות התגובות בהשוואה לסיקורים בתחומי רווחה אחרים, כגון סיקורי רכילות או סיקורים בנושאים בוערים כביטחון. במילים אחרות, האם יש בקרב הציבור הישראלי עניין בהתעללות בילדים ובהזנחתם? ואם כן, אלו תגובות עולות?
מהם הממצאים העיקריים במחקר?
כץ: במסגרת המחקר ערכנו ניתוח של הסיקורים התקשורתיים עצמם ושל התגובות לכתבות. הממצאים נחלקים לשניים: אלו העוסקים באופי הסיקור, ואלו המתמקדים בניתוח הטוקבקים.
הממצא הראשון עונה על השאלה מה הייתה נקודת המוצא של הסיקור - נקודת המוצא של העיתונאי. כצפוי, 70% מהסיקורים היו מסוג אפיזודי, כלומר - צהוב, של מקרים קיצוניים, ייחודיים, המתרחשים לעתים נדירות. איני אומרת שמקרים אלו אינם חשובים, אך יש לזכור שאלו אינם מרבית המקרים. רוב הילדים נפגעים דרך שגרה על-ידי אנשים מוכרים להם.
הממצא השני הוא שכ-60% מהסיקורים התקשורתיים עוסקים בפגיעות מיניות. איש לא עסק בהזנחת ילדים. זוהי תופעה מוזנחת הן בתקשורת והן בספרות המקצועית. מבחינת הציבור, הזנחה והתעללות רגשית אינן קיימות. יש סיקור מועט מאוד של פגיעות פיזיות, וכאמור - מרבית הסיקורים היו של התעללות מינית.
במסגרת המחקר שאלנו אם הכתבים מקבלים עליהם אחריות ומציעים פתרון לתופעה. מצאנו שלא:
הסיפור התקשורתי אינו מגיע לרמת הפתרון או לרמת האחריות של איש התקשורת כ-media advocate. הכתבים מגוללים את הסיפור, שואפים להציג אותו מתובל ככל האפשר ועוצרים שם. בכ-70% מהמקרים המסוקרים איש אינו עוסק בשאלה אם ראוי שיהיה פתרון לתופעה, מה צריך להיות הפתרון וכדומה.
עוד סוגיה שעניינה אותנו הייתה מהו המקום שניתן בסיקור לאנשי מקצוע ולנפגעים ובני משפחותיהם; עד כמה משולבים ציטוטים מדבריהם של אנשים מתחום אכיפת החוק, של עובדים סוציאליים ושל ההורים והילדים עצמם. מצאנו כי מוקצה מעט מקום לאנשים המעורבים במקרה, וכאשר המעורבות באה לידי ביטוי - כ-40% מהמעורבים הם אנשים מתחום החוק, לרוב סנגורים שיש להם אינטרס להשמיע את קולם, כ-4% עובדים סוציאליים וכ-2% אנשים מתחום הבריאות או החינוך. קולם של הורי הנפגעים כמעט אינו נשמע, בקושי 5%. זו נקודה חשובה שראוי לבחון: עד כמה הסיקור מעצב נרטיב משחרר ונותן ביטוי לקולם של אנשים שמעורבים באירועים הקשים הללו, משפיעים עליהם ומושפעים מהם.
הממצא הראשון בניתוח הטוקבקים עוסק בכמות התגובות: האם כתבות שעוסקות בהתעללות והזנחה הנוגעות לילדים מעניינות את הציבור הישראלי והאם הוא מגיב. מהניתוח עולה כי ממוצע הטוקבקים עומד על כ-30 תגובות לכתבה. בהקשר זה כדאי להדגיש - אין הבדל בכמות התגובות בין סיקורים בתחום זה לסיקורים אחרים בתחום הרווחה (למשל, בנושאים של עוני). עם זאת, כמות התגובות לסיקורים בתחום הרווחה נמוכה מאוד בהשוואה לסיקורים של נושאים ביטחוניים - כ-300 טוקבקים בממוצע, או בהשוואה לסיקורי רכילות - כ-250 טוקבקים בממוצע.
לאחר הניתוח הכמותי, ניסינו לאפיין את התגובות ולגלות מה הן טומנות בחובן. מהניתוח עולות כמה תמות. האחת - זעם על התופעה, בתגובות כגון 'איזה מין דבר זה, איזה עולם מפחיד לחיות בו'. תמה אחרת - מצאנו אנשים שמשתפים את האחרים בניסיונם האישי, אנשים שאומרים 'גם לי קרה דבר כזה וזה נורא' ובעצם מוצאים בטוקבקים במה לשיתוף בחוויות אישיות. שני ממצאים אחרים הטרידו אותי מאוד, ואני מעוניינת להדגיש אותם. האחד - האשמת הורי נפגע העבירה, אמירות בסגנון 'בטח אתם גידלתם את הילדים שלכם בצורה מאוד גרועה ובגלל זה הילדה שלכם נאנסה', 'בטח אתם כאלה וכאלה, לא מתייחסים לילדים שלכם ובגלל זה קרה להם דבר כזה וכזה'. ממצא אחר שהדאיג אותי הוא שהיו אולי 20 תגובות שהביעו אמפתיה כלפי הילדים הנפגעים, אך מספר כפול של תגובות שהביעו אמפתיה כלפי התוקפים. תגובות בסגנון 'בטח סתם מעלילים עליהם עלילות שווא', 'איזה מסכן הוא, הרסו לו את החיים', 'אסור להאמין לילדים'.
