בשני המחנות גם יחד, הכחולים והאדומים, אנחנו עדים לתהליך מדהים: חוסר שביעות רצון מהוותיקים ודרישה לשינוי מהותי מבפנים. אצל הדמוקרטים קצה הנפש בקלינטונים. את ביל עדיין אוהבים ולא סר חינו (יש הטוענים, ובצדק, שאובמה זכה בקדנציה שנייה תודות לתמיכתו של
ביל קלינטון). סלחו לו על ״משובות נעוריו״ וה״סטוצים״ שניהל עם אחת ושנייה ושלישית ורביעית. הוא תמיר וחביב על הגברים, ונשים מביטות בו ונעלמות לעולם משלהן. אך הילארי, זה כבר סיפור אחר. היא מזכירה לרבים מכשפה מסיפורי האגדות, וודאי שלא פיה טובה. במילה - נמאס ממשפחת ה״מלוכה״ הקלינטונית.
ברני סנדרס, לעומת הילארי הרעה, הוא הדוד החביב, הסבא האהוב, ואמריקנים משוגעים אחריו. אנשים צעירים וצעירים ברוחם לובשים חולצה עם תמונתו, ופותחים איתך בשיחה כשאתה עומד בתור לקופה בסופרמרקט או בסטארבאקס. כמו הברווזה שמטילה ביצי זהב שכולם נדבקים אליה, כך גם ל״דוד ברני״. ההתלהבות והאהדה סוחפות, ואתה פשוט עומד נדהם. הדוד ברני, הדמות מהאגדות, הפיה הטובה שמבטיחה ועוד תקיים: ״חינוך חינם לכולם!
וול סטריט תשלם לכם הכל! קחו את הכסף מהעשירים. מגיע לכם. אנחנו נחלק מחדש!״ קומוניזם בן ימינו, חי וקיים, נושם ובועט, ונראה שנשכח מהתודעה הציבורית אותה מלחמה קרה, מלחמה שנמשכה עשורים רבים, אותם נסיונות למנוע את התפשטות הקומוניזם בעולם.
לדמוקרטים, כמו לליברלים בכל הזמנים, זיכרון קצר מאוד. אנסה לרעננו: מי היה הראשון שנרצח עם עליית הקומוניסטים לשלטון? כל אותם ״חולמים״ למיניהם, שייחלו לעולם טוב יותר, עולם שוויוני, עולם של בדותות.
ואצלנו הרפובליקנים, המכונה הפוליטית כל כך משומנת, כל כך מסואבת, כל כך צוהלת בכסף, שגם אצלנו קצה הנפש בסטטוס-קוו. השחיתות, יד-לוחצת-יד, חוסר ההתאמה בין הבטחות לבין מציאות, נבחרי הציבור שחושבים שהם טובים מאלו שבחרו בהם ומתנהגים בהתאם, הגולם שעלה על יוצרו, הביורוקרטיה, זכויות היתר עבור משרתי ונבחרי הציבור (הכל על חשבוננו), והכשלונות המצטברים, התבוסות החוזרות ונשנות, ההבטחות שלא מתקיימות, התקווה המתנפצות לאלפי רסיסים... הגיע הזמן להגיד דיינו! אלא שהמפלגה הרפובליקנית גם היא רגילה ונוח לה. אז מה אם הפסדנו בבחירות לפני ארבע שנים וגם ארבע שנים לפני כן?
הכל סובב סביב הכסף, ומדי יום אני מקבל אי-מייל אחר אי-מייל (ובתקופות מסוימות שיחות טלפון ״אישיות״) של בקשה, תחינה, הפצרה, דרישה ממש, ציפייה שחובתך... לתרום! כסף. הכל כסף. אתה צריך לשלם, אך איש לא אחראי לתוצאות. בדיוק כמו רוכלים בשוק, או מוכר סדקיות שעומד בלי לזוז שעות על גבי שעות: ״מדבקה למכוניתך - רק תתרום!״, ״חולצה - תרום!״, ״חובה להציל את אמריקה - תרום!״, ״אנחנו בסנאט נלחם עבורך, נוודא שאובמה לא יוכל למנות את שופט בית המשפט העליון בחודשים הנותרים - אך אנחנו זקוקים לכסף ממך, כי בלעדיך עוד נצא לחופשה!״.
שום דבר לכאורה לא יכול לקרות בלי כסף, ואתה צריך לפתוח את ארנקך ולשלם ביד רחבה. כסף, קדימה כסף. העיקר שהחגיגה נמשכת. לפי החוק מותר לתת מקסימום 2,700 דולר לאדם לכל מתמודד. אחרי שנתת, והם פרשו מהמרוץ, הם רצים מחדש, הפעם למשרה אחרת, נחשקת גם היא. גם הפעם הם ״יצילו את העולם״ והם ״עובדים רק בשבילך״.
המערכת כל כך יעילה, שהיא יודעת את הכל עליך, ומתאימה את עצמה ללחוץ עליך באופן קבוע ובצורה אפקטיבית ככל הניתן. ואלו העומדים מאחורי המערכת האוטומטית, המשוכללת, הם לרוב אנשים נטולי כל יושרה ואמינות. הם כל כך רגילים לעשות דברים שם בתחום האפור, והם כל כך משוכנעים שהעולם סובב לפי דברם, והם מוקפים בכל כך הרבה כסף שזורם וזורם וזורם, שהם כבר שכנעו את עצמם שהכל מותר והכל תודות להם. ולנו, הבוחרים הפשוטים, חברי המפלגה הרפובליקנית, נמאס. נמאס. נ-מ-א-ס. ״די!״ ברצוננו לצעוק, והנה סותמים לנו את הפיות ״תרום!״, ״עד כמה חשוב לעצור את הדמוקרטים!״, ״עתיד ארה״ב בידך. ילדיך ונכדיך. אם לא תתרום עכשיו, ברגע זה ממש, הרי אתה מפקיר אותם ואת חייהם עלי אדמות. תרום!!!״.
