גם אני התגוררתי בשכונת אלג'מיליה בחאלב. זו העיר שנולדתי בה ולא יודע מה נשאר ממנה היום. אם לשפוט על-פי התמונות והדיווחים לא נשאר ממנה דבר; דאעש עשה ממנה ערימת חורבות. היה הייתה עיר יפה וצנועה ושמה חאלב, לא יודע אם הייתה מוכרת בעולם, אך היום, ולמרבה האירוניה אין מי שלא מזהה אותה, היא העיר הגדולה של עריפת הראשים.
שם גדלתי, גם בכיתי, גם שמחתי וגם שיחקתי. שם הכרנו את העולם והעולם הכיר אותנו. שם במדריסת אל-סמואל (ביה"ס היהודי אל-סמואל), בבחסיתא (שכונה עתיקה וענייה בה נולדתי), בבאב אל-פרג' (על-יד בחסיתא), ב-לג'מיליה (שכונה יהודית עשירה שעברנו אליה כשמצבו של אבי ז"ל השתפר קצת), ב-לכתאב (ביה"ס היהודי), ב-למאשתל (גן ציבורי שופע - גן-עדן עלי אדמות), ב-לסביל (עוד גן ציבורי ידוע).
שם עיצבנו את החיים, עיצבנו את דמותנו היהודית, החלבית, המזרחית. שם הקשבנו לפיירוז (זמרת לבנונית ידועה) בבקרים, לסבאח פכרי (זמר סורי ממוצא חאלבי) בערבים עם כוס עראק ביד ולחם מישווי בפיתה מדהונה חומוס (פיתה משוועת חומוס ובשר). שם הטינו את אוזנינו לאום כולתום (זמרת מצרית ידועה גם לציבור הישראלי) בלילות, ולעבד אלחלים (עוד זמר מוכשר ומוכר) בכל שעות היום.
צבועים וארסיים
שם קראנו את מג'אלית אל-ערבי (עיתון כוויתי נפוץ בסוריה) ואת ספרי ארסין לופין (שם העט של סופר צרפתי לסדרת מתח שהתפרסמה מאוד בעולם הערבי). שם חייכנו מלוא פינו עם ג'וואר אל-טושה וחוסני אל-בורזאן (צמד שחקנים סורים מקברניטי הקומדיה בסוריה ובעולם הערבי) וחיכינו מדי יום שלישי בשמונה בערב לסאח אל-נום (סדרת קומדיה טלויזיונית של אותו הצמד), למקאלב ג'וואר (עוד סדרה שלהם) ולחמאם אל-הנא (ועוד סדרה).
שם לצערי למדנו גם להיות צבועים, להיות ארסיים, ציניים לגלגנים עוקצניים וכן גם להיות גזעניים. אהל אל-בלאד (כינוי לשכונה יהודית בה גרו יהודים קשה-יום (כולל משפחתי בהתחלת דרכה) אינם שווים לאהל אל-ג'אמילייה (כינוי ליהודים "שבעים"- אמידים אשר שֶם שכונתם יעיד עליהם). עם אל-קאמילשלייה (יהודים סוג ב' שהיגרו מקאמישלי - צפון סוריה לחאלב בעקבות פת הלחם ומתוך מצוקה כלכלית) אין ולא תהיה לנו - ליהודי-חאלב האצילים - חלק ונחלה איתם. שם בחאלב בתוך הקהילה הסגורה והמסוגרת שלנו כרענו ברך ליד הכסף והשתחווינו למטבע יהא מוצאו אשר יהיה.
שם בארם צובא למדנו לכבד את העשיר כי עשיר הוא ולבוז לעני כי עני הוא. שם גיבשנו את דעתנו על העולם ויושביו, דעה הלועגת לכל אשר אינו משלנו. כאשר פס הביטוי "משלנו" כה גמיש ורחב התוחב בחובו גם את הגוי שאינו יהודי, וגם את האומלל שאינו מהעיר חאלב יהודי הוא או לא, וגם את דל האמצעים שכיסו הריק יעיד על רמתו השיכלית. שם בחאלב עיצבנו את תודעתנו לטוב ולרע, ואת התודעה הזו צררנו בחבילה ויצאנו איתה לעולם; זו מורשתנו לכל דבר ועיקר.
אני אלברט (בירטו) שבות אהבתי את חאלב כמו שהיא לטוב ולרע. איזו יפה אַת חאלב שלי, מתגעגע אליך מאוד ואוהב אותך בכל נימה מרגשותי.
