כל פעם שאסיר מפורסם מגיש בקשה להשתחרר בניכוי שליש מתחוללת בחברה שלנו בעידוד התקשורת מהומה גדולה, בדרך כלל כשמדובר במורשע השייך לצד המסוים של הקשת הפוליטית. מתנגדי השחרור טוענים: "מה פתאום משחררים מוקדם את האיש שביצע עבירה כה חמורה!".
הם יוצאים מן ההנחה כי שחרור מוקדם - הוא פונקציה של סוג העבירה שבגינה הורשע האסיר והנסיבות שבהן נעשתה. מוסיפים גם נימוקים כמו "הוא לא הביע חרטה", "לא החזיר את המיליונים שגנב", "לא עבר תהליך שיקום" וכדומה, והנימוק ה"מנצח": "קורבנותיו יראו אותו מהלך חופשי ברחוב שעה שהם נשארו לכל חייהם נכים או בטראומה, או עדיין אבלים על בן משפחתם שנרצח".
אך השאלה היא עד כמה זה לגיטימי לנכות לעבריין מורשע שליש מתקופת מאסרו בגין התנהגותו הטובה במהלך ריצת העונש, וזאת בלי להתחשב בחומרת מעשיו, או בכך שהאיש הביע חרטה וכולי.
שחרור מוקדם בניכוי שליש מקובל ברוב המדינות הנאורות. הנוהל היה קיים אפילו בברית-המועצות לשעבר שהייתה ידועה ביחס אכזרי במיוחד לאסיריה. לשחרור מוקדם מכלא אין שום קשר לסוג העבירה, לחומרת המעשה ונסיבותיו. לכל אלה אמור השופט להתייחס בזמן גזירת העונש. אם לדעתכם השופט לא הביא את כל אלה בחשבון, טעה בשיקול דעתו - יש להפנות את הביקורת אליו, ולא לנסות "לתקן" את שגיאתו על-ידי הפעלת לחץ על ועדת השחרורים.
הסיבה לכך שמשחררים פושעים שחרור מוקדם נעוצה בצרכים החיוניים ביותר של בתי סוהר. האנושות הנאורה מזמן הגיעה למסקנה שהאופציה של "ניכוי שליש" בגין התנהגות טובה הוא הכלי היחיד המאפשר להבטיח סדר מינימלי בין כותלי הכלא. בלי תמריץ זה, קשה ביותר לשלוט באוכלוסייה הבעייתית ממילא המוחזקת בצפיפות בתנאים כמעט בלתי אנושיים. אוכלוסיית בתי-הסוהר רובה ככולה מורכבת מאנשים לא נורמטיביים שלא הצטיינו בהתנהגות טובה גם בהיותם מחוץ לכתלי הכלא.
מרגע שהנידון הועבר לסמכותו של השב"ס (שירות בתי הסוהר), מתחילה מערכת היחסים שונה לגמרי. מטרת ההבטחה להעניק שחרור מוקדם היא השגת התנהגות נאותה של האסיר בכלא, גם אם לא הסכים עם ההרשעה - אבל ריצה את עונשו בהכנעה.
חברי ועדת-השחרורים אינם אמורים לשקול אם המבקש יחזור לסורו או לא. כאמור, השיקול האחד והיחיד לשחרור מוקדם אמור להיות התנהגות טובה בזמן ריצוי העונש, שהוא המטרה היחידה של הנוהל. יתר על כן, אין בידיהם של חברי הוועדה הכלים לנבא בוודאות איך יתנהג האיש בעתיד, בדיוק כפי שאינם יכולים מראש לדעת האם אזרח כלשהו מן השורה הוא עבריין בכוח. דווקא לעבריינים "כבדים" ומנוסים קל יותר להוליך שולל את חברי הוועדה בעניין זה.
הלחץ הציבורי הגורם לוועדת השחרורים לדחות את בקשתו של האסיר למופת להשתחרר מוקדם שולל את הערך החינוכי הרב הטמון בתקווה שיכולה להיות לאסיר לזכות בהפחתת שליש ממאסרו. בנוסף, אין בהכרח הסכמה ציבורית בשאלה מה נחשב לפשע חמור ומה לא (לפחות אצל פוליטיקאים וכל מיני ארגוני זכויות) האפשרות לשלול מאסיר ניכוי שליש הופכת לכלי פוליטי. מרוויח בסידור זה מי שיש סימפטיה כלפיו מצד הברנז'ה הקולנית שלנו.
במרבית העבירות השופט מוגבל רק בעונש המרבי שהוא רשאי להטיל. רק בעבירות ספורות מוגדר בחוק עונש חובה או עונש מינימום. בכלל השיקולים לעונש על השופט להביא בחשבון את החומרה של סוג העבירה, את נסיבותיו של מעשה העבירה המסוים ובכלל זה את הסבל הנגרם לקורבנות, כמו גם את נסיבותיו האישיות של העבריין ואת סיכוייו להשתקם. יש גם לזכור כי השופטים מכירים היטב את הנוהל של קיצור העונש בשליש, ויש להניח שהם מתחשבים גם בו בגזר דינם. בנוסף, אצלנו כידוע גם מאסר עולם אינו לעולם, והראייה, שעל רוצח של יותר מאדם אחד יוטלו מספר "מאסרי עולם", ולא מעטים המקרים שבהם נקצב עונשם של רוצחים המרצים עונשי "מאסר עולם", והם משתחררים כעבור 25 שנה.
יש לי מסר מיוחד לאלה שדורשים עונשים כבדים ומזדקפים כל פעם שהם שומעים על שחרור מוקדם של עבריינים. כותב שורות אלה בילה לפני עשור וחצי שעה תמימה בתוך כותלי "מעשיהו". לא, לא פשעתי, לא הורשעתי, אלא נכנסתי לכלא מרצוני. מכר שלי, בעל חברה, העסיק אז אזרח ניגרי באופן בלתי חוקי; פקחי הגירה תפסו את העובד הזר ברחוב, כלאו אותו ב"מעשיהו" ועמדו לגרשו לארצו תוך מספר ימים. המכר אסף את חפציו של העובד וביקש ממני למסרם לו. נסעתי לרמלה במחשבה שאמסור את המזוודה לאיזה סוהר בכניסה, אך כשהגעתי, התבשרתי כי עלי למסור בעצמי לידיו את החפצים, ולשם כך היה עלי להיכנס (עם קבוצה של כ-20 מבקרים נוספים) לכלא ולהישאר שם עד שכל הקבוצה תצא באופן מסודר. אני מעיד כי החצר הייתה נקייה ומסודרת, גם הפרוזדורים וחדר הפגישות הגדול והשולחנות הרבים שבו היו נקיים ומסודרים. אבל השעה שביליתי בבית הכלא הייתה השעה הקשה בחיי. הכל היה מחניק, מדכא, מייסר...לעולם לא אשכח את החוויה המעיקה והמפחידה ההיא, ואני יודע שאפילו מאסר של חודשים בודדים בכלא זה עונש די כבד, שלא לדבר על שנים ארוכות...
בואו נירגע, נשים את נקמנותנו בצד ונגלה מעט רחמים וחמלה גם לאלה שמעדו ושילמו את חובם לחברה.
