עלילת הרומן של וולבק מתחילה במערכת הבחירות בצרפת, המעלה לשלטון מפלגה איסלאמית "מתונה" בראשות מוחמד בן-עבס. אם בתחילה היה הגיבור המום מהשינויים הפוליטיים ונשלח ל"פרישה מכובדת" מהסורבון, בסוף הרומן הוא מאמץ את האיסלאם וחוזר לסורבון שהפך לאוניברסיטה איסלאמית, ולפעילותו היצירתית בנושא הויסמנס האהוב.
לא במקרה בחר וולבק בז'וריס-קרל הויסמנס מחבר הרומן "להפך" (s""À Rebour) לנקודת ההתייחסות התרבותית: "להפך" היה המניפסט של הדקדנס הצרפתי והפן-אירופי, והויסמנס עצמו היה למבשר הדקדנס הזה. גיבורו של וולבק מעיד על עצמו: כמו שהויסמנס אמר, "נעשיתי קר ויבש". גורם נוסף המקרב בין גיבור הספר לנשוא מחקריו הוא אופיים המכאני של יחסי המין של השניים: "הויסמנס קיים יחסי מין כמעט באופן בלעדי עם זונות", ואילו גיבור הרומן של וולבק חווה חוויות דומות:
שתי נערות הליווי היו טובות. עם זאת, לא עד כדי כך שיש לי רצון לראות אותן שוב, או לקיים איתן יחסים לטווח ארוך; הן גם לא עוררו בי את הטעם לחיים
.
עם "הטעם לחיים" הזה יש לגיבור בעיות של ממש. הוא מדבר על
התדרדרות מתמדת של 'פונקציות נוגדות מוות'... חסר לי רצון חיים יסודי... התברר כי לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, והרי למען מי בכלל אני יכול לחיות? האנושות לא עניינה אותי. למעשה, היא מעוררת בי גועל. אני בכלל לא חושב שכל האנשים אחים הם, במיוחד אם מדברים על בני ארצי, או על עמיתים לשעבר
.
התייחסויות כאלה עוברות לאורך הרומן כחוט השני:
...מקורות הנאה, אני מודה, לא היו לי... התעניינותי בחיי-הרוח נמוגה מהר; חיי החברה שלי כמו חיי הגוף הפכו לנחיל קטן של טרדות - כיור סתום, אינטרנט מנותק, בעיות חניה, טעויות בהחזרי המס, עוזרת בלגניסטית... אפילו רצון לזיין אין לי. אולי קצת, אולי כמו, אבל באותה מידה של "קצת" גם רציתי למות...
לאזרחותו הצרפתית הוא מתייחס כאל משהו "תיאורטי":
בעצם אני לא הכרתי טוב את צרפת. לאחר שביליתי את ילדותי ונעורי ב-Maison Lafayette, בפרבר הפריזאי הבורגני ביותר, התיישבתי בפאריס, ולא עזבתי אותה מעולם; לא טיילתי הרבה בארץ שבאופן תאורטי הייתי אזרח שלה
.
פטריוטיות היא נושא מגוחך, "פוליטיקה" היא עניין שכאינטלקטואל הוא מתעב:
הרעיון שההיסטוריה הפוליטית עשויה למלא תפקיד בחיים האישיים שלי אפילו מעורר בי גועל...הרעיון של פטריוטיות צרפתית הולך ונעלם...מי מאמין בזה עכשיו?
את מצב הרוח של אפתיה ואדישות לגורל המשותף, רואה הגיבור כרווח בכל סביבתו:
"יהיה מה שיהיה" - כך נוכל להגדיר בקצרה את מצב הרוח הלאומי.
ואם החיפוש אחר קרקע תרבותית בטוחה מוביל את הויסמנס בסוף חייו למנזר קתולי, הרי שאת גיבור "כניעה" הוא מביא לקבלת האיסלאם. לא מפני שהוא נאלץ לעשות זאת - לא ולא, הוא פשוט משוכנע בהשפעתו החיובית של האיסלאם. הוא מאמין, כמו אינטלקטואלים צרפתים אחרים, שהאיסלאם יחזיר את צרפת לחיים. הסבריו לתסבוכת האירועים האישיים והציבוריים הזאת הם ליבו הפועם של הספר. החזרה אל הנצרות כבסיס לחיים היא בלתי אפשרית, כי הנצרות אשמה בהרס תודעתם של האירופים. לעומת האיסלאם והיהדות, הנצרות נתפסת לא רק כנזק מוסרי (ברוח ניטשה ב"אנטי-כריסט": "מה מזיק יותר מכל חמלה פעילה לכל המפסידים והחלשים? הנצרות"), אלא גם כמונותיאיזם מעוות. כשהגיבור מבקר אצל פסל העץ "המדונה השחורה" ברוקאמאדור (Rocamadour), הוא מגיע למסקנה כי
האל האמיתי של ימי הביניים, בלב התפילה החיה, הוא לא אלוהים האב, אפילו לא ישו הבן, אלא הבתולה מרי, כלבה זקנה...ניטשה צדק, הנצרות, למעשה, היא דת נשית.
ניטשה, כזכור, הכריז גם על מותו של אלוהים, כמובן, אלוהים הנוצרי...
וגם אלוהים, האדון הנשגב של הכוכבים, הפך בשבילי להרבה יותר מעניין מאשר הצאצא חסר הצבע שלו. ישו אהב אנשים יותר מדי, זה בעיה; ובהחלטתו להיצלב למענם, הוא מגלה לפחות חוסר טעם...
כלומר, האלוהים היהודי היה יכול גם הוא להתאים לגיבור, אבל הוא נטול כוח פוליטי, להבדיל מאלוהי האיסלאם. גיבור הרומן מתבסס על דברי עמיתו מהסורבון, שתחת הממשלה האיסלאמית עשה קריירה מזהירה:
רידיגר תהה אם האיסלאם באמת נועד להשתלט על העולם, ולבסוף ענה בחיוב. הוא ציין רק בקצרה את התרבות המערבית, והאבדון שלה היה נראה לו מובן מאליו (האינדיבידואליזם הליברלי יכול היה לחגוג את ניצחונו כשהוגבל להשמדת מבני הביניים של החברה, כגון לאומיות, גילדות מקצועיות וכתות, אבל ברגע שפלש למבנים בסיסיים, כמו המשפחה... - חתם על גזר דין המוות שלו; והנה, באופן הגיוני, הגיעה שעתו של האיסלאם).
הנצרות היא מקור הבעיה, וההתגלמות הפוליטית הקונקרטית והמודרנית שלה הם השמאלנים, ילדי מרד 1968, שלהם מוקדשים דפיו המרגשים של הרומן, מלאי כעס ומרירות:
הנושמים ריחות המוות, מומיות הקידמה שכבשו את מצודות התקשורת עדיין מצליחות לקלל ולחשוף את מחלותיה של החברה שלנו ושל רוחה; רק בן-עבס הוא היחיד שלא נפגע מהם. השמאלנים הכבולים באידיאולוגיה אנטי-גזענית, איבדו לא רק את ההזדמנות להתמודד עם המועמד המוסלמי, אלא גם לבקר, והאנטי-גזענות שלהם השתלטה על האנטי-דתיות...
כל הסרקזם של מחבר הספר מכוון נגד
המרקסיסטים הנרקבים והמתפוררים, אלה המצויים במצב של מוות קליני, אך מנסים להיחלץ מפח האשפה של ההיסטוריה על-ידי היצמדות לכוח העולה של האיסלאם.
אין פלא אפוא שהם אלה הממהרים ראשונים להתגייס לשירות "הבעלים החדשים":
אינטלקטואלים רבים במאה ה-20 תמכו בסטלין, מאו, פול פוט, ואף פעם לא קיבלו בשל כך על הראש; אינטלקטואלים צרפתים לא הבטיחו לקחת אחריות, הם מעל לכך.
האיסלאם מוגש להם בעטיפה יפה, המציעה מגוון של פשרות עבור הומניסטים. מנהיג המפלגה האיסלאמית בן-עבס
שואף להפוך לסמל של אנושות חדשה ומגדיר את התפקיד החדש של האיסלאם כהומניזם מאחד בצורתו המוגמרת, ואגב, הוא לא אומר חֲצִי אמֶת כשהוא מביע
כבוד לכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות. ... הגאונות האמיתית של המנהיג המוסלמי היא שהוא הבין כי הדגש העיקרי בבחירות הקרובות צריך להיות לא על הכלכלה, אלא על ערכים מוסריים.