שורות אלה נכתבות בלילה שלפני 30 במרס, "יום האדמה" שמציינים הערבים אזרחי ישראל, ויחד איתם הערבים תושבי יהודה, שומרון ועזה, לזכר שישה מאחיהם שנהרגו בהפגנות אלימות שפרצו באותו תאריך לפני 40 שנה בשל הפקעת אדמות בגליל. יום זה מצוין מדי שנה באירועים ציבוריים שחרגו מעבר לסוגיית הפקעת האדמות וכוללים כיום שורה ארוכה של טענות נגד מדינת ישראל.
אלא שיום זה מבטא בעיקר את הטרגדיה הפלשתינית העיקרית והיא העדר יעד משותף לכל אלה המתקראים "פלשתינים", ונדון כאן בארבע קבוצות עיקריות:
- הערבים המתגוררים ביהודה שומרון ועזה, מה שהם מכנים "השטחים הכבושים". אלה נכשלו בהגדרת היעד הקולקטיבי שלהם, ולכן אין להם שום יכולת להגשים אותו. האם זה לסלק את ישראל מהשטחים ששחררה מהכיבוש הירדני והמצרי ב-1967 ולהקים בהם מדינה אחת, למרות העדר רצף טריטוריאלי בין עזה ובין יו"ש? או האם היעד הוא לחסל את מדינת ישראל, "כיבוש 1948", כדי להקים את מדינת פלשתין בכל השטח בין הים התיכון ונהר הירדן? איך לחבר מחדש את שני הכוחות הפוליטיים העיקריים - אש"ף וחמאס - 9שנים אחרי שחמאס הקים מדינה ברצועת עזה ואנשיו אינם מוכנים לוותר על הישגיהם המדיניים, למרות שרשמית עזה כפופה לשלטון אש"ף? העדר תשובות לשאלות אלו גורם להעדר קולקטיב תודעתי - תחושת "עם" - אצל תושבי האזורים אלה, המשתק כל התקדמות במשא-ומתן עם ישראל לקראת שלום.
- הערבים תושבי הערים והכפרים בצפון ירדן, הנקראים בפיהם "פלשתינים" רק כי אינם רוצים להיקרא "ירדנים". הם נצמדים לשם "פלשתין" שבריטניה נתנה ב-1921 לאזור שבו הוקמה "אמירות עבר הירדן" ובהמשך - "הממלכה ההאשמית הירדנית", על בסיס קואליציה של שבטים בדווים יחד עם האמיר עבדאללה בנו של השריף חוסיין ממכה. תושבי הכפרים והערים לא רצו להזדהות עם הבדווים הנתפסים בעיניהם כנחותים תרבותית, ולכן הם מסרבים עד היום להציג את עצמם כ"ירדנים" וממשיכים לכנות את עצמם בכינוי "פלשתינים". הם אזרחי ירדן ואינם שואפים להצטרף לשום מדינה אחרת, אפילו לא למדינת "פלשתין" אם אי-פעם תקום כזו.
- הערבים אזרחי ישראל, הנקראים "ערביי הפנים" (=החיים בתוך מדינת ישראל), או "ערביי 48'" כדי לא להזכיר את העובדה שהם אזרחי מדינת ישראל. ערבים אלה חיים כאזרחים במדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית, בעלי זכויות אישיות זהות לאלו שהאזרחים היהודיים נהנים מהן. הם מפולגים על בסיס דתי, שכן יש בהם מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלאווים ואחמדים, ולכן לא התפתחה בקרבם תודעת עם מאוחד ומלוכד. הם מפולגים גם על בסיס שבטי ("חמולות"), שכן ההתנהלות הציבורית ביישובים הערביים בישראל עדיין משקפת את תרבות השבט הנטועה עמוק בתרבות המזרח התיכון. אף על-פי שחלקם מציגים את עצמם כ"פלשתינים", אין הם מוותרים על אזרחותם הישראלית, ואין אצלם רצון להצטרף למדינה פלשתינית.
בחמש השנים האחרונות, כשהם חשופים יום ולילה לאסון שנפל על העולם הערבי, זה שבתחילה קראו לו "האביב הערבי", הם מבינים שישראל היא האופציה המועדפת עליהם, לא כיוון שהם אוהבים אותה, הם לא, אלא כיוון שהיא רגועה ושלווה, בניגוד לכל מדינות העולם הערבי, למעט אמירויות המפרץ הפרסי. יש ביניהם לא מעט אנשים שאינם משלימים עם המצב המוזר שבו ישראל עדיפה בעיניהם על מדינות ערב, ואת תסכולם הם מוציאים בצורת השמצות על המדינה כפי שרואים לאחרונה בהתנהגותם ובהתבטאויותיהם של כמה ח"כים ערביים.
- הפליטים המתגוררים במחנות הפליטים הנמצאים מאז 1948 בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה, שומרון ועזה. קבוצה זו מחולקת לקבוצות משנה לפי המדינות והאזורים שבהם נמצאים המחנות. ערבים אלה הוגדרו כפליטים פלשתינים, כיוון שברחו ב-1947-48 מהקרבות שהתנהלו כאן. מרביתם לא היו תושבים מקוריים בארץ ישראל, אלא מהגרי עבודה שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20, וכשנמלטו מהמלחמה, החליטה הליגה הערבית לא לקלוט אותם במדינות שאליהן נמלטו, אלא להחזיקם במחנות פליטים על-מנת להחזירם לישראל במטרה לחסל אותה - דמוגרפית ותרבותית.
חולשת התודעה הקולקטיבית
יש לשים לב שגם בשטח "פלשתין" יש מחנות לפליטים מ"פלשתין", ועולה השאלה איך אדם יכול להיות פליט בארצו. התשובה נעוצה כמובן במטרה הפוליטית שמאחורי הקמתם של מחנות הפליטים, אך האפשרות להשאיר את ה"פליטים" נפרדים מן התושבים הערביים האחרים סביבם נעוצה גם בתרבות השבט, שכן בני האזור חשים שאם אנשים משבט זר ברחו ממקום מושבם מסיבה כלשהי והתיישבו על ידם, הם ייחשבו כ"לא משלנו", גם אם הם "פלשתינים" כמותם. תופעה זו מוכיחה את חולשת התודעה הקולקטיבית בקרב "הפלשתינים".
בסוריה חיו עד תחילת 2011 כ-400 אלף פליטים פלשתינים בכמה מחנות, שנחרבו במהלך מלחמת האזרחים, והרוב הגדול של יושבי המחנות התפזרו לכל עבר - לירדן, לבנון, אירופה וארצות-הברית. בלבנון אוסר החוק על הפליטים לעבוד בשורה ארוכה של מקצועות, כדי שלא יהפכו לחלק מהמרקם האזרחי של מדינת משבר זו. בירדן הם קיבלו אזרחות, אך נחשבים בה אזרחים סוג ג'.
מכאן שגם קבוצת הפליטים הפלשתינים אינה בעלת מטרה משותפת, למעט אחת: לשוב למדינת ישראל, לא למדינה פלשתינית אם תקום, אלא למדינה שאינה ערבית, אינה מוסלמית ואינה פלשתינית, כלומר גם לפליטים הפלשתינים אין "חזון פלשתיני".
מרבית הפלשתינים שעברו לאורך השנים לאירופה, לאמריקה ולאזורים אחרים בעולם השתקעו בארצות אלה, ולאורך השנים איבדו את זהותם הפלשתינית כמו גם את תחושת השייכות למזרח התיכון. בקרב מעטים מהם עדיין מפעם הרצון לשוב לפלשתין, כלומר למדינת ישראל.
מכל אלה עולה המסקנה כי החלום הפלשתיני להקים קולקטיב תודעתי נכשל, והאג'נדות השונות של הקבוצות המתקראות "פלשתינים" משתקות כל אפשרות שאי-פעם תקום עבורם ישות מדינית אחת. ב"יום האדמה" הם מבכים בעיקר את הכישלון הקולקטיבי שלהם להציב תוכנית אחת ומטרה אחת, כזו שניתן לבנות עליה עתיד מוגדר ומשותף שיהיה גם אפשרי להשגה.
הפער הזה בין "החלום הפלשתיני" ובין המציאות המפולגת והמפוררת מוציא אותם לרחובות, להפגין בעיקר נגד ההצלחה המדהימה של המפעל הציוני של העם היהודי, שאף על-פי שהגיע כפליטים מכל ארצות העולם, למרות שחלקו בא מהמשרפות של אירופה החרבה, למרות ההבדלים בין היהודים ולמרות המלחמות, הצליח העם היהודי להקים מדינה פורחת, דמוקרטיה פעילה וכלכלה משגשגת. ההצלחה זו מציפה אצל מצייני "יום האדמה" כאן, יחד עם אחיהם בעולם הערבי כולו, קנאה גדולה בעם היהודי, וזו מצידה מולידה שנאה.
ישראל הצליחה בדיוק במקום שבו הם נכשלו, וקיומה הוא המראה שבה נשקף כשלונם. לכן הם שונאים אותה, נלחמים בה ומפגינים נגדה, באירופה, באמריקה, בעולם הערבי ואפילו בתוכה, בעיקר ב-30 במארס, "יום האדמה". יום זה מכסה את החלום שטיפחו לאורך השנים להקים "עם פלשתיני" בעל מטרה אחת משותפת, שהגשמתו רק מתרחקת מיום ליום.
