הבור שקצב כרה לעצמו

לא בכדי סירבה ועדת השחרורים להוציא את משה קצב מן הכלא טרם זמנו. אחרי ככלות הכל עשה עבריין המין בעצמו את כל השגיאות האפשריות כדי להצדיק את אי-שחרורו. שהרי לשחרור מוקדם שכזה נדרשים מספר כללי-יסוד שהאסיר אמור לעמוד בהם. ומאחר שקצב לא עמד ברובם - אין לו, בעצם, על מה להלין. אין זה סוד שוועדת השחרורים התלבטה לא מעט באפשרות השחרור של קצב. החלטתה הסופית התארכה ונמתחה עד אתמול, מעבר לזמן שהקציבה לעצמה מראש, וזאת רק כדי לאפשר לקצב לעמוד בתנאי היסוד ההכרחיים לשחרור. סביר גם להניח, שחרף העובדה שמדובר במי שחטאו כבד מנשוא - לקחה בכל זאת ועדת השחרורים בחשבון שהדברים אמורים לא באדם מן השורה, אלא במי שהיה בעבר נשיא מורם מעם. הסירוב העיקש אז גם אם ועדת השחרורים הייתה אמורה לבוא לקראתו, בהיותו בעצם אסיר למופת - עשה בכל זאת קצב את כל שניתן כדי שזו תדחה אותו, בסופו של דבר, מעליה. אם לא די בכך שלא מצא לנחוץ להודות בפומבי על מה שעשה, ואף לא טרח להביע על כך חרטה - הוא גם המשיך לראות את עצמו כקורבן וכמי שמתעללים בו לשווא. סירובו העיקש להכיר בפשעיו - מוכיח כאלף עדים שקצב לא למד את הלקח הנדרש ממה שעולל. בכך הוא מחשיד כמובן את עצמו, ולאו-דווקא כמי שעלול להיות מסוכן לציבור ולחזור על פשעיו בעתיד, אלא כמי שעשוי, מחמת האובססיביות שלו, לנקום ולנטור במי שהלינו עליו בעבר. יש לזכור כי אחת ממטרות מאסרו של קצב הייתה, מן הסתם, שיקומו של האיש. אלא שמבחינה זו נותר הנשיא בדימוס על תקן של "טאבולה-ראסה". אם נוסיף לכך את אי-נכונותו לקחת אחריות על מעשיו הבוטים - הרי שיש בכל אלה כדי להפגין לזלזול גדול במערכת המשפט ובעקרונותיה - זלזול שאינו נופל מזה שבו התייחס בשעתו לקורבנותיו. אז בתור שכזה אין שום ספק, אף לרגע אחד, שאין הוא ראוי לרחמי המדינה.