בשלב הראשון מטרת העבודה בטיפול הייתה ביסוס היחסים הטיפוליים, מתוך הבנה שהקשר הטיפולי עם ד' הוא קשר מיוחד במינו. מטרת ההמשך היא החלמה. ההחלמה, על-פי הרמן (1992), יכולה להתקיים רק בתוך הקשר של יחסים. "...ובתוך הטיפול עליהם להיווצר מחדש". בנג'מין (Benjamin, 2004) מדברת על עקרון "ההכרה ההדדית", שבמסגרתה מתפתחות וצומחות חוויות סובייקטיביות. ללא הכרה הדדית עלולים להיווצר תנאים לקריסה, שאותם היא מכנה מצבים קומפלמנטריים.
2 כדי שתתאפשר החלמה של הסובייקטיביות על מצע ההכרה ההדדית, צריכה להתאפשר בתהליך הטיפולי התמסרות (Benjamin, 1990). תהליך ההתמסרות הוא הדדי, והוא מתקיים במרחב האינטר-סובייקטיבי בין המטפל למטופל, מרחב המכונה "השלישי".
כמטפלת אני מחזיקה בעבור ד' ובעבורי את "השלישי", כדי לא לקרוס ליחסים קומפלמנטריים המתקיימים ביחסי ההעברה. בטיפול בד' עולות לא פעם תחושות קשות של כפייה ויחסים של שולט ונשלט המאפיינים נפגעי התעללות חמורה בילדות; אלה מתחזקים עוד מעצם המסגרת הטיפולית המתרחשת במרחב של בית רות ובתוקף צו בית משפט (כלומר, טיפול סמכותני). במצבים אלו יש רק שתי אפשרויות: להיכנע או להתנגד לתפיסת הזולת. פעמים רבות הייתי צריכה לזהות את הקריסה הקומפלמנטרית, לקבל אחריות לחלקים שבהם נתפסתי ככופה או כשולטת, לאפשר מרחב שבו החוויה היא הדדית - וכך לשקם את החוויה הטראומטית שנחוותה בעבר ומגולמת למעשה בתוך הקשר העכשווי אִתי.
על-פי מיטשל (2003), הכלי הטיפולי ביותר הוא יכולת האנליטיקאי למצוא הזדמנויות לצמיחה חדשה הנטועות בתוך תקוות ישנות. להבין את תקוותו של המטופל כמערכת יחסים דיאלקטית בין הסטטי והמוכר ובין הכמיהה למשהו מלא ומספק יותר. מיטשל טוען כי מילים חדשות שהאנליטיקאי אומר והמטופל חי אותן יכולות לפרק מצבי תודעה ישנים ומוכרים ואף ליצור מצבי תודעה חדשים. התקווה של ד' לקשר בין-אישי אנושי, תקווה שנקברה עמוק לנוכח מציאות חייה הקשה, מצליחה לבוא לידי ביטוי בטיפול. פעמים רבות ביחסי העברה אני נתפסת כמי שנמצאת בעמדת כל-יכולה, כל-יודעת וכל-מבינה. הכוונה היא להעביר את ההכרעה של הקונפליקט לידיה, מתוך דיאלוג שבו אני נחווית כסובייקט עם מחשבות ודעות משלי, סובייקט המאפשר לסובייקטיביות שלה להתקיים. כדברי הרמן (1992), זה כיבוד האוטונומיה שלה, על-ידי דבקות בעמדה חסרת פניות וניטרלית (עמ' 165). ככל שמעמיקה בינינו הברית הטיפולית, אני מצליחה יותר ויותר להחזיק Acting out שהיא עושה מולי בטיפול, ובכך אני מצליחה לפרוץ את המעגל החזרתי שבו ד' חווה עצמה כלא אנושית וכלא משמעותית.
צ'ו (Chu, 1998) מתאר "מלכודות" בטיפול בנפגעי התעללות קשה בילדות. אותן מלכודות נעות סביב נושאים של אמון, מרחק, גבולות, אחריות, שליטה, הכחשה, השלכה, אידיאליזציה ומוטיבציה. ה"מלכודות" מתרחשות פעמים רבות בעתות מצוקה וברגעים של העלאת הטראומה, אלה עולות אז ביתר שאת כדי להימנע מהכאב. המטפל עלול לחוש עצמו מפוחד, מבוהל, מבולבל וחרד בתגובה למטופל. פעמים רבות לאורך הטיפול, ובעיקר בשלבים שבהם החלה ד' להיזכר, עלו בי תחושות של בהלה, בלבול וחרדה גדולה לד'.
ד' בודקת לאורך כל הזמן אם אפשר להאמין בי, היא מנסה לחשוף כל מעידה ונקודת תורפה שאינן מאפשרות בניית אמון. לדוגמה, בעת שנעדרתי חודש מהעבודה עלו בי רגשות אשם נוכח הזדקקותה לי, דבר שהוביל אותי להבטחות שלא באמת היו בשליטתי ושלבסוף לא הצלחתי לעמוד בהן. בסוף הטיפול ד' נתונה במצוקה רבה. היא חרדה מפני היציאה מבית רות אך מתרחקת ממני, ובכך משחזרת תחושת בדידות קיומית. אני עומדת חסרת אונים מול התרחקות זו ואיני מצליחה לחלץ את שתינו מעמדה זו, על-אף ניסיונותיי לעמת אותה ולתת לה פירוש להתרחקות זו ולסירובה להמשיך להיות מטופלת.
מעבר לכך, גבולות בין-אישיים וטיפוליים באים לידי ביטוי באופנים שונים. ד' כועסת עליי מכיוון שאיני זמינה לה במידה שהייתה זקוקה. היכולת שלי לעמת אותה עם כך ולתת פירוש שבו למעשה היא זקוקה לי כאימא קונקרטית, שפנויה אליה בכל שעה, וכן היכולת לחבר אותה לכך שלמעשה היא מבכה את הקשר עם האם הנעדרת מחייה ומתאבלת עליו - כל אלה מעלים כאב רב. סוף הטיפול ביציאתה של ד' מבית רות. ד' להוטה לצאת לחיים האמִתיים. אני חרדה לה מאוד אך נתונה במלכוד - בין הדאגה הרבה וההבנה כי עוד רבה הדרך לפניה מחד-גיסא, ובין הרצון להתחבר לחלקים הבריאים והמתפקדים ולא לעמוד כאבן נגף מול המוטיבציה להצליח ולהיות עצמאית מאידך-גיסא. ד' מתגייסת לצבא במסלול מיוחד המלווה אותה בהצלחה רבה.
הטיפול בד' היה מטלטל, מצמית ומצמיח כאחד, מלווה בקשיים רבים וברגעי חסד יקרים מפז. המסגרת הטיפולית שבה נפגשנו הייתה מסגרת שאפשרה התפתחות של קשר בין-אישי עמוק ומיטיב, שאִפשֵר לטיפול להתקדם ולד' להתייצב ולהתחזק. עם זאת, מסגרת הפנימייה יצרה בלבול רב, בעיקר סביב גבולות ותפקידים וגורמים רבים המעורבים בטיפול. בסוף הטיפול נוצרה חוויה של קשר עמוק וחזק בינינו. נראה כי
בשלוש שנים וחצי שבהן שהתה בבית רות עשתה ד' דרך מופלאה לשיקום וצמיחה. מנערה שברירית, עלה נידף, שקופה ומוכה, הפכה לנערה בעלת חוזקות ויכולות. היא הפכה לסובייקט בעל שאיפות ורצונות ואף מצאה דרכים אקטיביות להשגת מטרותיה. יכולותיה להיכנס לקשר בין-אישי אפשרו בסופו של דבר לשקם במקצת את החוויה הטראומטית שנחוותה בתוך קשר.