בעקבות המאמר "היה לי קטע עם עינת דיין"
התנהגות "גלותית" למעשה היא ביטוי קומפלימנטרי שהיהודי באשר הוא זכה בו, והוא מקביל לביטוי "התנהגות דיפלומטית" או התנהגות נבונה, פקחית, מתוחכמת... היהודי בכל שנות גלותו לא הלך עם הראש בקיר, כלומר הוא לא קיבל החלטות מהבטן וידע לתמרן בין כל המכשולים הטבעיים שניצבו בדרכו. התימרון הזה ומטבעו כלל את התכונות של לתחמן, לסבן, לסדר, לעבוד על, לדפוק, וגם להתחנף, ללקק להתרפס, לנסות למצוא חן. במבט מקרוב אנו רואים את התכונות האלה כשליליות ומוקיעים את בעליהם, אך היהודי בגלות ראה אותן כמשענת קיומית להישרדותו, ואכן הערכתו נשאה פרי והוא שרד בעזרתן אלפי השנים ועבר מיכשולים רבים וקשים.
למעשה, "התימרון" הזה על כל התכונות שמקבץ תחתיו מקביל למה שאנו מכנים היום "טקט דיפלומטי" שבצד האיפוק והנימוס גם התכסיס והערמומיות מאפיינים אותו.
ובכן היהודי הגלותי "שתימרן" ודפק את הגוי על ימין ועל שמאל והשיג את רצונו בדיפלומטיות מבלי להשאיר די.אנ.אי בשטח - לא רק שרד בעזרת תכונות העזר אלא גם התעשר, התכונות הללו עזרו לו במסחר, כל העולם מעיד כי היהודי הוא הסוחר הטוב ביותר בעולם, בכל תחום. אך הגוי מהזווית שלו ראה את היהודי כתכסיסן, ערמומי, מניפולטיבי... הוא ראה ושתק כי היהודי, וכאמור, ידע לדפוק ולתחמן אותו מבלי להשאיר די.אנ.אי בשטח... ובכל הנוגע להתנהגות הגלותית של היהודי- הגוי עמד חסר אונים כעלה נידף ברוח; מכאן מקור קינאת הגוי ושינאתו היוקדת ליהודי.
נעבור מכאן אל מדינת היהודים ואל יהודי התפוצות שהתקבצו בתוכה, ואינם צריכים עוד לתחמן ולהתחנף ולהתרפס כי אזרחים הם בתוך ארצם והמכשולים הגלותיים כבר מאחור. אני חושב שאחד מסממני העצמאות הוא כאשר אתה יכול כבר, כעם, לקבל החלטות מסוימות מהבטן וללכת עם הראש בקיר. אינך צריך יותר לתחמן ולהתרפס בשביל לתחזק את ההישרדות שלך, כי אינך נמצא בגלות אתה נמצא בבית, בתוך ארצך בין אחיך. ובאופן טבעי לחלוטין הצבר יליד הארץ ספג את סממני העצמאות ואף לקח מהם מנת יתר. לא במקרה קיבל את כינוי הצבר המחוספס ואף החצוף והבוטה, והוא רחוק שנות אור מהמתחנף והמתרפס, ובניגוד גמור לאבותיו הוא לא ינסה למצוא חן בעיני אף אחד- ואפשר להצמיד את צמד המילים "בלשון המעטה".
ההבחנה המפתיעה היא כי בניגוד לצבר המחוספס, המנהיגות הישראלית לא השתחררה מהסממן הגלותי בהתנהגותה. אנחנו מתחנפים ומתרפסים בפני אומות העולם ולא פעם מצטיירים כתכסיסנים, ערמומיים ומניפולטיבים דווקא בעיני ידידותנו. הנהגתנו יודעת גם למחול על כבודה הלאומי במסגרת התמרון המדיני ובהרבה מסגרות אחרות, כבמסגרת כינון שגרירויות ידידותנו בירושלים עיר בירתנו; יותר מידידה אחת אינה חולקת לנו את הכבוד המינימלי לשַכֵּן את בניין השגרירות שלה בעיר בירתנו, ואנו מוחלים לעת עתה על כבודנו ובטוחים כי יום יבוא ונשכנע אותם לחלוק לעמּנו את הכבוד הזה.
אני חושב שלאבחנת הסממן הגלותי שנדבק כעלוקה להנהגתנו הרבה אסמכתאות נוספות וצורמות, האחרונה שבהן היא פרשת סירובה של ברזיל לקבל את שגרירנו על אדמתה, ובתמורה ישראל מקבלת את דין ברזיליה ומשאירה את שגרירה בישראל, וכוונתי לשגריר ברזיל בארץ. בו בזמן וכמובן, שגרירותנו בברזיל חיה ופועמת. אם לזאת תקרא "דיפלומטיה" אזי ישראל לוקחת מהאדום האדום הזה מנת יתר מופרזת ומסוכנת.
