אין טעם להתנפל על
חנין זועבי שמדוכן הכנסת מכנה את חיילי צה"ל רוצחים. מילותיה מקוממות ומכעיסות, אך אסור לקפוץ לעברה באגרופים קפוצים, אסור לאיים עליה, אסור למשוך אותה מהדוכן כל עוד אינה חורגת מהזמן שהקציב לה היו"ר. בפני כל הצעדים האלה מגינה החסינות העניינית של חברי הכנסת. אסור גם לבטל את חברותה בכנסת: לא אתם בחרתם בה, לא לכם לשלול את חברותה. היום מסלקים אותה מהפרלמנט - מחר מישהו יסלק אתכם. חסינות פרלמנטרית היא אחד המוסדות החשובים במדינה דמוקרטית.
הבעיה אינה טמונה בה, אלא במגזר שמודע היטב לדעותיה, אך שוב ושוב שולח אותה להיות נציגתו בכנסת, ובכך מעניק לה חסינות. הוא עושה זאת משום שזועבי משקפת את דעותיו.
אם באורח פלא תיעלם זועבי פתאום מהנוף הפוליטי של ישראל (למשל, ימנו אותה למזכ"לית של האו"ם), הרי במקומה יבחרו ערביי ישראל נציג או נציגה אחרים שיהיו בדיוק בדעותיה. אין אם כן טעם לרפא את הסימנים של מחלה. יש לטפל בשורשיה.
ניתוח שפוי של הבעיה מוביל למסקנה שבמדינת ישראל חי מגזר שאינו רוצה כאן את היהודים באשר הם, הרואה במחבלים רצחניים גיבורים לאומיים שלו, ואילו את היהודים המנסים להתגבר על הטרור הוא חושב לכובשים ולרוצחים. נקודה. והערבים אומרים זאת בגלוי.
אם אינכם רוצים לשמוע בכנסת את הנרטיב, את נקודת המבט של המגזר, עומדות בפניכם שתי דרכים למנוע זאת: האחת היא להיפטר מהם פיזית (טרנספר או הזזת גבולות), והשנייה - לשלול מהם את הזכות לבחור ולהיבחר.
חופש הביטוי
על אפשרות של הפרדה אין עם מי לדבר. גם שלילת זכויות לא תרשה הקהילה הבינלאומית הנאורה לממש. לה לא אכפת מרצח היהודים בידי המחבלים, אך היא לא תשלים עם פגיעה, ולו הקטנה ביותר, בזכויותיהם של הערבים בישראל.
לכאורה יש גם דרך שלישית: לשלול זכות להיבחר רק מאלה שמשמיעים דברי בלע ומעלילים עלילת דם על היהודים. אך הניסיון מלמד שבג"ץ סובר כי התבטאויות כאלו של זועבי אינן חורגות ממסגרת
חופש הביטוי.
פסיקה כזאת זוכה להתקבל בחום על-ידי התקשורת המרכזית, הנוטה חדות שמאלה, וקשורה בחבל הטבור ל"אחיותיה" במערב, שמהן נושבת רוח דומה להפליא, מה שמקשה עוד יותר על שינוי המצב. הכנסת אומנם יכולה תיאורטית לחוקק חוקים שיבטיחו איזון בתקשורת הכל-יכולה, אך אין באמת סיכוי שהתיאוריה תהפוך למעשה, שכן לשם כך דרוש אומץ רב, במיוחד נוכח התלות הגדולה שיש לח"כים בתקשורת לשרידותם הציבורית. לפיכך, הם רק יכולים לנקוט אמצעים הראויים לבריונים בשוק ולתקוף באגרופים את מי שמשמיע דברים שלא נעימים לאוזניהם.
איני מציע להשלים, להרים ידיים בחוסר אונים. צעד ראשון וחשוב בכיוון הנכון הוא לפקוח את עיניהם של כמה שיותר אנשים - בוחרים מן השורה ונבחרי הציבור. כמה שיותר אזרחים יראו את המציאות באור נכון - ככה יהיה לנו יותר סיכוי להזיז דברים, להצליח.
נכון, יש אומנם ישראלים שאין סיכוי לגרום להם להבין את המציאות, כמו תשעת אנשי שמאל ישראלים שב-29.6.16 נסעו לרמאללה לסעוד על שולחנה של אישיות בריכה ברשות הפלשתינית ובכך להפגין את הזדהותם עם מאבקם של הערבים. לדאבונם הם חזרו בקיבה ריקה, הם התקבלו באבנים ובקבוקי תבערה, ומכוניתם עלתה באש. למזלם, הסתיימה ההרפתקה ללא קורבנות.
התשיעייה כנראה סבורה שקו העימות עובר בין ערבים טובים ליהודים רעים (קרי: הימנים), וברגע שהם יצליחו לנטרל את היהודים הרעים, אז היהודים הטובים (העומדים בצד הנכון של המתרס, כתף אל כתף עם הערבים הטובים) - יצליחו לסיים את הסכסוך בן 100 שנים.
אלא שמבחינת הערבים, קו העימות עובר בתפר בין הלאומים. הם מוכנים לסבול דיכוי מנציגי עמם - אך אין להם צורך באהבה, אהדה, תמיכה, עזרה מצד היהודים.
