רשימתי מיום אתמול ("
מחלקה ראשונה" - 21.8.2016) - "מלחמת התרבות המאוחרת של אירופה באיסלאם", גררה גל תגובות כעוס, בעיקר מצד חברים לנפש. אותם חברים הביעו תרעומת הקשה שלהם כלפיי, בדרך של משלוח מסרונים לטלפון הסלולרי שלי והודעות דוא"ל לכתובתי הפרטית. הואיל וסבור אני, כי מדובר בשאלות עקרוניות וחשובות, לאין שיעור, אביא טיעוניהם, בקצרה, ברשימת המשך-תגובה זו. במסרונים ובהודעות הדוא"ל תמהו מותחי הביקורת עליי, על כך, כיצד אני, הידוע - דרך כלל - בנאורות דעותיי, כותב ברשימתי דנא שורה ורצף של משפטים, בזו הלשון:
"עדיין לא מאוחר למנוע התפשטות האיסלאם באירופה והפיכתה של אירופה ליבשת מוסלמית-שיעית פונדמנטליסטית בה שולט שלטון דתי בדמות שלטון האייתולות, השולט באירן. קביעה של חוקים נוקשים שימנעו קיום חיים דתיים מוסלמיים, בשטחי המרחב הציבורי על חשבון חיי הרווחה והפתיחות של כל התושבים והאזרחים, בכל אחת ואחת ממדינות אירופה, תמנע התפשטות נוספת של האיסלאם ונעיצתו בלב מהותה של החברה האירופית, בדמות מסמר ללא ראש, שלא ניתן לעקרו מתוך לה ליבה של החברה הנוצרית-אירופית הרגילה
לליברליזם ולא לכפייה איסלאמית".
אחד ממותחי הביקורת עליי שאוהבו אני, אהבת נפש (אך מאחר שלא נטלתי ממני רשות, להזכיר שמו, כמי שמתח ביקורת זו עליי, הרי אביא עיקרי ביקורתו עליי - שיש בה, לדעתי אני, עניין רב לציבור - בלי להזכיר שמו ותפקידו הציבורי), כתב לי - בין השאר - דברים, בזו הלשון:
"האם היית כופה על נשים דתיות בישראל, יהודיות ומוסלמיות כאחת, ללכת ברשות הרבים בניגוד לרצונן בלי כיסוי ראש? האם היית אוסר על נשים דתיות לבוא לקמפוס באוניברסיטה עם כיסוי ראש? מי שמע כזאת מי ראה כאלה? האם לסדום היינו, לעמורה דמינו? תיזהר ידידי להיסחף, בלי משים, אחר הימין האירופי החשוך וחשוב מעתה ואילך לפי צו מצפונך היהודי!".
מאחר שרואה אני חשיבות רבה, בביקורת זו שהוטחה כלפיי בעקבות רשימתי הקודמת ומאחר שבחר הכותב - מטעמיו הוא - לשלחה אליו, בערוצים פרטיים ולא בערוצים פומביים, דוגמת תגובת למאמרי, במישרין, באמצעות דוא"ל המערכת, רואה אני לנכון להביא דברים אלה (ללא ציון שם כותבם), כדי להביאם אלי דיון פומבי וציבורי.
אקדים ואומר, כי סבור אני בכל הכבוד הראוי כי במצב של מלחמה ראוי לה לדמוקרטיה, המצויה במצב של סכנה לעבור ממצב דברים של דמוקרטיה מתגוננת למצב של דמוקרטיה תוקפת. ההיסטוריה מוכיחה, כי הנאורות והדמוקרטיות שבמדינות העולם - דוגמת ארצות הברית של אמריקה שהינה בעלת החוקה הכתובה הראשונה בעולם ואנגליה שבה נחתם מסמך ה"מגנה כרתה", המהווה בסיס ויסוד לחוקה האנגלית הבלתי כתובה, עוד במאה ה-12 - לא היססו להפר עקרונות הדמוקרטיה, בצורה בוטה וגסה בימים ובעיתות של מלחמה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, הושמו במחנות מעצר מאות ואלפי נתינים גרמנים ויפנים -
ללא משפט ובלא שהוגשו נגד כל כתבי-אישום שהם - בידי ממשלות ארה"ב ואנגליה,
בלא שהוכחה כל אשמה שלהם, כאשר "אשמתם" היחידה הייתה היותם נתינים של מדינות אויב, עמם היו מצויים ארה"ב ואנגליה, במצב של מלחמה. הגדילה לעשות בריטניה שנתנה בתוך מחנות מעצר נתינים יפנים וגרמניים או גירשה אותם, חוצה לקולוניות אלה, אל ארצות מוצאם המקוריות
הגם ששנים רבות לא החיו בכל קשר עמן, או אל ארצות אחרות, כל זאת, גם בקולוניות שבהן שלטה.
הדוגמה הבולטת, המוכרת והקרובה לנו, הינה התנהלותה של בריטניה, ששלטה בארץ ישראלי, באמצעות המנדט שניתן לה בידי האומות-המאוחדות (האו"ם) בכל הקשור לגירושם של הטמפלרים הגרמנים מארץ-ישראל, בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שהטמפלרים יהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים מרבית הטמפלרים לאוסטרליה. תמורת שחרור חלק מהטמפלרים הוחזרו לארץ יהודים בעלי אזרחות ארץ ישראלית, ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רב הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול האפוטרופוס על נכסי נפקדים.
כמובא ב"ויקיפדיה" רפובליקת ויימאר (בגרמנית: Weimarer Republik) הינו השם שנתנו היסטוריונים לתקופה שלטונית בתולדות גרמניה (בתקופתה נקראה היא בשם: "הרייך הגרמני"), שהחלה בתאריך 9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עת הכריז פיליפ שיידמן, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאליסטית פרידריך אברט התמנה לקאנצלר החדש. רפובליקה זו הגיעה לקצהּ ב-30 בינואר 1933, עת עלה
אדולף היטלר לשלטון.
במהלך שנות רפובליקת ויימאר התקיימה מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. המפלגות הפוליטיות המרכזיות החזיקו מיליציות חמושות ותנועות נוער צבאיות-למחצה שהתגוששו ברחובות במסגרת הפגנות, תהלוכות, מצעדים, עצרות-בחירות והיתקלויות ספונטניות. המיליציות העיקריות היו החזית האדומה והצבא האדום של חבל הרוהר של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, קסדת הפלדה של הלאומנים והמלוכנים שהייתה בעלת זיקה למפלגת העם הלאומית הגרמנית, האס אה של המפלגה הנאצית וכן מיליציה יוצאת-דופן, רייכסבאנר שחור-אדום-זהב, שהקימה הממשלה הרפובליקאית הדמוקרטית, על-מנת שלא להפקיר את הרחוב לכוחות אנטי-דמוקרטיים.
עודף הדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר הביא לעליית הנאצים לשלטון " באופן דמוקרטי וחוקי לחלוטין".
לעתים חייבת דמוקרטיה לעבור ממצב דברים של דמוקרטיה מתגוננת לדמוקרטיה תוקפת, שאם לא תחסל "דמוקרטית יתר" זו המדינה הקיימת הדוגלת בקיומם של ההליכים החופשיים והליבראליים הנהוגים בה. אם לא תקום צרפת ותגן על זכותה להמשיך ולנהל מדינה חילונית לחלוטין ברוח יסודות הרפובליקה הנהוגה בצרפת,
הרי הרפובליקה הצרפת וזהותה של צרפת, כמדינה חילונית, לא יאריכו ימים.
ברוח זו ועל-פי תפישה זו, רשאים ואפילו חייבים ומחויבים מוסדות החוק והשלטון בצרפת, לאסור על נשים מוסלמיות לבישת רעלה או בגד ה"בורקה" או בגד הים שלובשות נשים מוסלמיות, ששמו "בורקאן" במרחב הציבורי, בנימוק שהדבר נוגד הוראות חוקי צרפת. בהתנגשות בין צווים דתיים והתנהגות על-פי צווים דתיים, שמביאים עמם לצרפת המהגרים המוסלמיים, לבין קיום עקרונות ושלטון החוק הצרפתי, יש לתת עדיפות לקיומו של החוק הצרפתי, האוסר על קיום וניהול חיים דתיים במרחב הציבורי.
מי שבא כאורח למדינה, בה יש עדיפות לחיים חילוניים, אינו יכול לכפות אורחות חייו הדתיים, על מי המארחים אותו. אם המצב בצרפת אינו נוח למיליוני המוסלמים, כמו-גם הגודשים יתר מדינות ובירות אירופה, הרי הם מוזמנים לשוב לארצות מולדתם. שם ורק שם יכולים הם לנהל טקסים פגניים ושאר קיום מצוות דת האיסלאם, ללא כל הפרעה שהיא. 