מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, הינה העובדה, כי גופים שטהרת המקצוע ודרישה לחוסר
ניגוד עניינים מובהק, עומד בלב מקצועם היומיומי, דוגמת שופטים ועורכי דין, עומדים לביקורת ולשפיטה אתית, דווקא בידי גורמים, הבאים מתוך תוכם של מקצועם הם. כך נדונים ענייני אתיקה של עורכי דין, בידי ועדות אתיקה, שחלק מחבריהם הם עורכי דין ובתי-הדין למשמעת של ציבור עורכי-דין, פועלים ומועלים בידי לשכת עורכי-הדין, כאשר שלושת הדיינים - הן בבתי הדין למשמעת המחוזיים והן בבתי-הדין למשמעת הארציים הינם עורכי דין - ועורכי-דין בלבד.
אמנם תיקון מס' 32 לחוק לשכת עורכי הדין, הביא לשינוי במצב הדברים, לפיו עד כה כיהנו בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, אך ורק עורכי דין, כאשר - כיום - נכללים - בוועדות אתיקה, גם נציגים מן הציבור שאינם עורכי-דין, אולם - עדיין - ועדות האתיקה השונות של לשכת עורכי הדין, פועלות על-ידי לשכת עורכי הדין ומטעמה ומי הנותן הטון בוועדות אתיקה אלה, הינם עורכי-דין.
מצב דברים דומה קיים בכל הקשור לענייני אתיקה של שופטים, כאשר החלטה על נקיטה בהליכים אתיים נגד שופטים ושופטות שסרחו, נתונה בידיו של מי משופטיו הפעילים של בית המשפט העליון וההחלטה על נקיטת הליכים נגד שופט או שופטת שסרחו, לרבות החלטה על העמדתם לדין, בפני בית-דין מיוחד, מסורה לנשיא בית המשפט העליון.
גם בית-הדין המיוחד הדן בענייני משמעת וכל הנגזר והמתחייב מכך של שופט או שופטת סרחו, בכל הכבוד הראוי, מורכב - דוגמת בתי-הדין למשמעת של עורכי הדין - משופטים פעילים, כאשר שניים מהם, הם שופטי בית המשפט העליון והשלישי להרכב בית-דין זה, הינו שופט בית המשפט המחוזי.
כפי שהצבענו ברשימתנו הקודמת "לתת לחתול לשמור על השמנת", בה הסבנו שימת לב הקוראים והקוראות רשימותינו, כי מן הראוי שערעור על סירובם של שופט וגם/או שופטת לפסול עצמם מהמשך ניהול תיק משפטי בפניהם, לא יתברר בפני שופט מכהן, דוגמת נשיאת בית המשפט העליון או מי שאחד משופטיו המכהנים של בית המשפט העליון, אלא בידי מי המצוי מחוץ למערכת המשל, למשל שופט או שופטת, בדימוס, כך סבורים אנו, כי ענייני משמעת של שופטים ושופטות, אל להם להתברר בפני שופטים מכהנים וגם/או בפני שופטות מכהנות.
הציבור בישראל התבגר, במהלך העשורים האחרונים ושוב אין הוא מוכן לקבל - כדבר המובן מאליו - דברים שהיו "מובנים מאליהם" בעבר ואשר עליהם עבר הוא, לסדר היום והתייחס אליהם בביטול ובאדישות מה. ניגוד עניינים מובהק, בכל הכבוד הראוי, שבו מובאים לדין, עורכי-דין ועורכות-דין, בפני עורכי דין פעילים, חבריהם למקצוע עריכת-הדין, כמו-גם ניגוד עניינים מובהק, בכל הכבוד הראוי, שבו מובאים לדין, שופטים ושופטות, בפני שופטים מכהנים ופעילים, אינו דבר שהציבור בישראל, מוכן עוד לעבור עליו לסדר היום.
השיח הציבורי בישראל, דוחה ומתנגד לניגוד עניינים מובהק ומובנה זה - בכל הכבוד הראוי - והתוצאה הנגזרת מכך, הינה חוסר אימון, כמעט מוחלט, בכל הקשור למקצוע עריכת-הדין ומקצוע השפיטה, גם יחד. העובדה שכיום כורך הציבור - לפי סקרים המתפרסמים, חדשים לבקרים, חוסר האמון שלו, בציבור עורכי-הדין, יחד עם חוסר האימון שלו, במערכת השיפוטית ובציבור השופטים והשופטות, הנמנים על מערכת שיפוטית זו, אומר דרשני.
מן הראוי הוא, כי המחוקק יתקן - ועד מהרה - מערכת החוקים הקשורים לניהול הליכי משמעת נגד ציבור עורכי-הדין ועורכות-הדין, כמו גם לניהול הליכי משמעת נגד ציבור השופטים והשופטות וכן בכל הקשור להליכים המשפטיים הקיימים, בכל הקשור להגשת ערעור פסלות על סירובם של שופטות ושופטים לפסול עצמם, מהמשך ניהול תיק משפטי בפניהם. כך - ורק כך - יחזור האמון של הציבור הרחב במקצוע עריכת הדין ובמקצוע השפיטה שלצערנו, כי רב, מתייחס אליו הציבור הרחב, כאל מקצוע ולא כאל שליחות וייעוד. והדברים אומרים - דרשני.