ליל הבדולח מתחיל
גרטה וייסברוט פותחת בזהירות את קפלי העיתון שעטפה בו את המציאה הלילית שלה. בידה הנתונה בכפפה היא אוחזת בגביע העדין כאילו היה פרח נדיר. אחר כך היא מרימה ובוחנת אותו מול אלומת האור המסתננת אל תוך החדר האפל מבעד לתריס השבור.
היא מקנחת את הטיפות מאפה בגב הכפפה ובה בעת מגששת בכיס המעיל בידה האחרת, החשופה, בחיפוש אחר "העין השלישית" שלה. היא מוכרחה להיות בטוחה שהזכוכית של כוס היין שלמה. בציפייה דרוכה היא מחזיקה את זכוכית המגדלת בין עינה לבין הגביע ומסובבת את רגל הכוס כה וכה. רגע, מה זה? בבהלה היא מלטפת באצבעה את הסדק הדק. ממש כמו חתך נייר, היא חושבת, אבל חתך נייר שלא מחלים.
מדאיג אותה שבזמן האחרון היא טועה לעתים קרובות. מצחה מתקמט כמו קרש כביסה ישן. האם זאת התחלת הדמנצייה? היא שואלת את עצמה ונרעדת מ
עצם הרעיון. לא, בשום פנים ואופן לא תרשה שיכלאו אותה כמו שכלאו את סטלה. היא מחליקה את מצחה בתנועה המחקה מבלי משים את זו של אִמהּ.
כמה רגעים היא בוהה בכוס בחוסר החלטיות. היא נראית שלמה באור פנס הרחוב המאיר את פח האשפה שמאחורי מלון המלך דויד. אלוהים אדירים, מה לה ולכוס סדוקה? בעיניים עצומות היא מרימה אותה לאט, כאילו נשמע ברקע פרלוד של שופן. "לחיי הרדיפה אחרי גרטה ויואכים, לחיים," היא אומרת בקול רם. הכוס כמו מרחפת באוויר לשנייה אחת ארוכה ואז מתנפצת לעשרות רסיסים. היא עוצמת את עיניה בבהלה. הצליל מהדהד בראשה. היא פוקחת שוב את עיניה ולוחצת בחוסר ישע את אצבעותיה על רקותיה. לפתע היא נתקפת סחרחורת. היא מביטה סביב בייאוש ומתמוטטת לאט-לאט. לא ליפול על הראש, היא חושבת. "שברי זכוכית, להיזהר משברי הזכוכית", מזהירה אותה בת-קול לפני שהיא מאבדת את הכרתה.
בתחילה היא מרגישה כאילו פטיש הולם במוחה. בין גלי הכאב היא מבינה שהיא שומעת דפיקות בדלת. היא מתרוממת מעט ומביטה מופתעת בטיפות האדומות שעל רגליה החיוורות. היא מלקקת אותן אחת אחת ובולעת את הדם כמו תרופה מרה ואז, בהרבה רוק - חומר החיטוי הטוב ביותר - היא מנקה את הפצעים. טעמן של טיפות הטל השקופות, שהיא שותה מדי בוקר מעלי שושנת האלפּים אחרי הסיור הלילי שלה, הרבה יותר טוב, היא חושבת.
בינתיים נהפכו הדפיקות על הדלת למופע תופים. "תפסיקו להרעיש," מתלוננת גרטה, אף על-פי שהיא יודעת היטב שלא שומעים אותה מתוך חדרה. קודם להתרומם על הידיים והרגליים, זה הכי טוב, אחר כך להמשיך ולהזדקף באטיות ל"הומו ארקטוס". היא מרגישה כאילו היא הולכת על קביים. צעד אחר צעד היא מדדה עד שהיא מוצאת אחיזה בדלת.
"גברת וייסברוט," קורא קול אישה מתוך חריץ המכתבים, "אני יודעת שאת בבית, תפתחי בבקשה, אני צריכה לדבר אתך".
גרטה מוצאת בשתי ידיה את ידית הדלת. היא מפחדת. אולי בכל זאת תכניס את העובדת הסוציאלית, היא חושבת לעצמה, כך לפחות לא תהיה לבד ברגע זה.
"אבל גרטה," היא שואלת את עצמה, "מה תשיגי בזה? ראשית, את תודי ברגע חולף של חולשה, ושנית, את לא יכולה לבטוח באיש." האישה הזאת, שולה, תרצה לחלץ ממנה כל מיני פריטי מידע. דבורה, השכנה שלה, רכלנית. אותה שולה, ממש כמו דבורה, תעוות ותסלף את הדברים, כאלה הם האנשים. לא, עליה להמשיך לבד. היא אינה זקוקה לאיש ואת זה היא גם תפגין. מפינתה היא צועקת חזק ככל שמאפשר לה קולה: "אני לא צריכה כלום, אני לא פותחת ואני לא סובלת מציצנים משום סוג".
המילים האחרונות נשמעו כמו צווחות. היא מביטה בשעונה. השעה שמונה וחצי בבוקר, זמן ללכת לישון. היא שואלת את עצמה אם גם מר יוסוף נכנס למיטה בשעה הזאת. אחרי הכול, זה לא פשע ששניהם ערים בלילות, משוטטים בלילות וישנים בימים. היא מורידה ממיטתה את השמיכות וגוררת אותן למסדרון.
היא כבר אינה רוצה לישון בחדרו של הַנס, ומלבד זאת, במסדרון חם יותר. היא תולה את מעילה על קולב, ואותו היא תולה על מסמר שדפקה בקיר בעצמה. בהקפדה היא מקפלת את שתי הפיג'מות שלבשה זו על זו. קצת צפוף במסדרון, קצת מצומצם, אבל מה זה... היא מסתדרת טוב מאוד. כך גם אינה עושה תנועות מיותרות ונמנעת מבזבוז מיותר של אנרגיה. בגילה עליה להיזהר לא לבזבז תנועות.
היא רואה את עצמה במדים הנקיים מרבב, המגוהצים למשעי, של בית הספר התיכון על שם גתה. המורה לביולוגיה הילל בזמן השיעור את תכונות-העל של הגזע הארי. בשיעור אחר אמר שהתנינים הם זן שקיים כבר יותר מארבע מאות מיליון שנה. חרף תאוריית האבולוציה הם לא השתנו כהוא זה.
למה השתנו חייה בלילה אחד ויחיד?
שקט מסביב כשכתונת ליל הכלולות שלה מחליקה מעל כתפיה השבריריות. היא נכנסת למיטה, משתוממת על השקט הפתאומי. האם ויתרה שולה ללא ניסיון נוסף?
"גברת וייסברוט," קוראת שולה. גרטה מחייכת בסיפוק. היא אינה אוהבת אנשים שמוותרים בקלות, היא אוהבת עקשנים. שולה עומדת כנראה מאחורי התריסים הסגורים. מעניין איזה מין תעלול תמציא עכשיו?
"תפתחי מיד את הדלת, זה לטובתך. אני מריחה עשן שריפה, הבית שלך עולה באש, תפתחי מיד." "אווזה טיפשה, אין לי בכלל גז, זאת כבר הפעם השנייה החודש שאת ממציאה תירוץ עלוב," רוטנת גרטה בשביעות רצון. היא שוכבת על גבה, כתונת הכותנה הלבנה פרושה עד מעבר לקרסוליה באופן מושלם, כל קפל בדיוק במקומו.
"גברת וייסברוט, את בסכנת חיים, אני הולכת להזעיק את מכבי האש," צועקת שולה. זה נשמע מאיים.
"ואת אף פעם לא תהיי שרה ברנאר," מלגלגת גרטה וסופרת את קולות הצעדים עד השער. היא שומעת טוב? שולה סגרה את השער מאחוריה? פירוש הדבר כניעה זועמת, כמו זו של כל האחרים. הנס התקין שער עשוי היטב. הפרופסור אהב לעסוק בנגרות בזמנו החופשי. הוא הופיע על העמוד האחורי של ידיעון האוניברסיטה ובידו פטיש. "את המילים 'תחביב לשעות הפנאי' צריך למחוק מהמילון," היה כתוב מתחת לתמונה באותיות גדולות ומודגשות. "אין כזה דבר 'פנאי', כי על האדם לראות בו משימה!"
בקיצור, הנס מעולם לא בזבז דקה אחת מחייו. שולה בזבזה עליה שנה שלמה. לכן ישלחו אליה באחד הימים הקרובים עובד סוציאלי חדש. "ובכל זאת," היא חושבת בגאווה, "הם לא מוותרים".
היא אינה מצליחה להירדם הבוקר. כאילו נמלים זוחלות בעורקיה. יכול להיות שהיא חולה? מהורהרת היא מחליקה קפל בכתונת הלילה שקנתה לאחר האירוסין ליואכים. כן, למען יואכים מולר. למיליון רסיסים התנפצו חלומותיה בלילה אחד. היא מתיישבת במיטה. "חזירים, מקוללים, ארורים," קיללה בלחש בגרמנית בשיעור הביולוגיה. בכיתה השתררה פתאום דממה. "ולמי את מתכוונת?" שאל המורה לביולוגיה בטון מאיים.
היא מסתתרת במהירות מתחת לשמיכות כאילו כל רגע היא עומדת לקבל מכה כואבת על היד בסרגל ארוך מצליף, או צביטה ארוכה וצורבת בזרוע. דבר אינו קורה. היא ערה לגמרי. "חזירים מלוכלכים ודוחים," היא צועקת בקול. כל החברים הארים של יואכים היו בני זונות. ומה עם יואכים? הם הכזיבו את יואכים והוא אותה. לראשונה מאז, היא אינה רואה הבזקים אלא שרשרת אירועים ארוכה, חוליות ברזל קרות שאי-אפשר לקטוע אותן גם במסור. והיא מבינה מאיזה חומר עשוי השטן: קשקשי התנין שאינו עובר אבולוציה, אלא נשאר ונוכח תמיד. זה מתאים, כמו הפיסה האחרונה של פאזל ענק.
הזמזום באוזניה גורם לה סחרחורת. הפעם היא נלחמת בהתקף העילפון. היא נלחמת עד שהרעש המחריש באוזניה מכריע והיא מופיעה בסלון בית הוריה, משפחת פרוסקואר באֶלמֶנאואֶר שטראסה 12, ברלין. ליל הבדולח מתחיל שוב.
