השופטת: ניצה מימון-שעשוע, בית משפט השלום בפתח תקוה

המועד: יום שלישי, 20.9.16, שעה 8:30

הנושא: תיקים פליליים "מתי יתחיל הדיון?", שואל סניגור שנכנס בשעה 8:35 לאולמה של השופטת ניצה מימון-שעשוע. "ב-9:30", עונה לו התובעת המשטרתית. לא האמנתי למשמע אוזני. על-פי היומן, נקבעו לשעה 8:30 השמעת גזר דין ושבע הקראות של כתבי אישום, ולשעה 9:00 - דיון, טיעונים לעונש ו-15 הקראות. אז נכון שברור לכולם שחלק מהנאשמים לא יטרחו להגיע וחלק מהסניגורים יאחרו ובחלק מהתיקים יתבקשו דחיות, אבל בכל זאת. לא להתחיל אפילו דיון אחד מבין ה-25?! הזמן עובר לו בנעימים, אם כי יש כמה עורכי דין שמנצלים אותו לסוג של עבודה משפטית. שני סניגורים מדברים על בקשה מתואמת לדחיית התיק, מבלי שמרשיהם בכלל הגיעו לאולם, ומסכימים ביניהם שיבקשו לקיים את הדיון ב-6.12.16 - בעוד חודשיים וחצי. התובעת מסייעת: "תכף תיכנס הקלדנית ותביא טפסים לבקשת דחייה. זה במקום לבקש לפרוטוקול". הידד ליעילות. זאת אומרת, הידד ליעילות שמסייעת ליצור עוד סחבת. סניגור אחר מספר שהגיע להסדר עבור מרשו, ומוסיף: "אני רק מקווה שהוא יבוא". אז למה האדון לא טורח לוודא שהנאשם יואיל בטובו להתייצב? כי יש לו בעיה בסמארטפון, הוא לא גיבה את הרשימה וכעת "יש לי לקוחות שאני לא יודע איך ליצור איתם קשר". אז אחרי שאמרנו הידד ליעילות, נריע כעת לפלאי הטכנולוגיה ובעיקר למי שהפכו להיות שבויים מוחלטים בידיהם.

"למה צריך את השופטת?"

בשעה 9:00 שוב משוחחים אותם סניגורים שרוצים לדחות את הדיון. לאחד מהם יש בעיה: הלקוח שלו עוד לא הגיע (נו, הדיון נקבע רק ל-8:30) והוא עצמו צריך להגיע לבית המשפט בכפר סבא. עמיתו מבטיח לו שיגיש בשם שניהם את בקשת הדחייה, ברגע שהקלדנית תיכנס לאולם. התובעת מסכימה: "אין בעיה". הסניגור הנדיב מקבל כעת שיחת טלפון: "שירותי בריאות כללית? אני בריא. קרה משהו? אז אני באמצע דיון, אני לא יכול לדבר". טוב, גם דיון עם עמיתיך על דחייה הוא דיון, לא? אני איתרתי עד עכשיו רק שני נאשמים, מתוך 25 שענייניהם אמורים היו להידון. אחרי דקה מגיעה הקלדנית והתובעת מעדכנת אותה: "יש כמה שרוצים דחייה". הקלדנית: "יש טפסים". נציגת הסניגוריה הציבורית: "אפשר לקבל מהשופטת מועדים שאפשר לדחות?". הקלדנית: "אני אתן לך, למה צריך את השופטת?". שאלה טובה. למישהו יש תשובה? הקלדנית מציעה את 27.12.16 והסניגורית מרוצה: "זה מצוין, כי אני תורנית". וכך, במחי יד של קלדנית, נדחה דיון פלילי בשלושה חודשים - בלי שום שיקול דעת משפטי. הקלדנית מתקשרת ליחידה נחשון ומבקשת להעלות עצור, "אבל קח רבע שעה. יש לך בזמנך הפנוי. עשר דקות, לא לפני. רבע שעה". לכולם יש זמן, והאמת - הם צודקים. אם למימון-שעשוע לא אכפת, למה שיהיה אכפת להם? ומה זה משנה אם עצור יישב עוד שעה בתא המעצר הדחוס?

"היא עוד לא נכנסה?"

בשעה 9:10 נכנס סניגור שכנראה אין לו ניסיון עם מימון-שעשוע ושואל בתימהון: "היא עוד לא נכנסה?". לא, וגם הקלדנית החליטה שהספיק לה: "מי שמגיש בקשת דחייה - שישים כאן", היא אומרת בדרכה ללשכה. בשעה 9:16 - הפתעה: מימון-שעשוע נכנסת לאולם. אבל עדיין אי-אפשר להתחיל לעבוד, כי כזכור הקלדנית יצאה. היא מנהלת שיחה חרישית עם הסניגורית הציבורית, עורכי הדין מדברים ביניהם ומימון-שעשוע איננה מעירה. היא מתעסקת במחשב שלה, ורק ב-9:23 - כאשר העוזרת המשפטית שלה פותחת את דלת הלשכה - נזכרת מימון-שעשוע שחסר משהו: "תקראי לאלינור" - הקלדנית. היא נכנסת ובשעה טובה, באיחור של 53 דקות, מתחיל יום הדיונים. למותר לציין, שמימון-שעשוע לא סיפקה מילה של הסבר או התנצלות.

השורה התחתונה: מדובר בזלזול בוטה של מימון-שעשוע בצדדים, בבאי-כוחם ובעיקר במערכת בה היא משרתת. לא זכור לי מתי ראיתי התנהגות כזאת, וכבר הייתי אצל יותר מ-250 שופטים. ברור למדי שזוהי ההתנהגות הרגילה של מימון-שעשוע, שכן הצדדים מודעים לכך ומתנהלים בהתאם.

חייבים להדגיש: אין המדובר בגזירת גורל. ישבתי באולמות של ימי מוקד פליליים, שבהם הדיונים התחילו בזמן והתנהלו בסדר מופתי. הכל תלוי בשופט, שהוא האחראי הבלעדי להתנהלות באולמו. יש לשופט כלים רבים להבטיח את הסדר והדיוק, ובראשם - דוגמה אישית. כאשר עורכי דין יודעים שהדיונים מתחילים בזמן, הם מתייצבים עשר דקות קודם לכן. וכאשר הם יודעים שהשופט יבוא מתי שבא לו, הם עושים בדיוק אותו הדבר.

מימון-שעשוע אינה ראויה לקידום לבית המשפט המחוזי, וספק אם היא ראויה להישאר במערכת - ודאי אם אכן מדובר בהתנהגות יום-יומית שלה. מן הראוי שנשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז, עינת רון, תבדוק אישית את התנהלותה של מימון-שעשוע, ובמידת הצורך תעמיד אותה על החומרה בה יש לראות זאת. אם האזהרה לא תעזור - בהחלט ראוי לשקול צעדים קיצוניים עוד יותר. מדובר בכבודם של בתי המשפט, ואין לאפשר לאיש - ודאי שלא לשופטת - לפגוע בו.