הרחֵלה המזרחית מבכּה את בנָה

יחזקאל קדמי הותיר אחריו רחֵלה מזרחית, רחֵלה שכּל כולה קינה וכיסופים. ספר אחד הוציא האיש לאור, זו המורֶשת של כל חייו, ושאר כתבי היד נותרו פזורים, חלקם לא מנוקדים. הספר שלו יצא לאור לפני 25 שנה. כבר אז הצליח בכוחו הדל לחולל סערה, לכבוש לבּם של אוהבי שירה. אנסה לתת כמה מילים על אותו ספר יקר וחשוב - "רחלה מזרחית, אחות לעמוּד העיר". הספר יצא לאור בשנת 1991 בהוצאת המחבר, והיו בו 288 עמודים. ספרו צד את לבו את פרופסור עמיאל אלקלעי, וזכינו לראות מבוא על שירתו, ראיון עמו, שירים מתורגמים לאנגלית. דברי השֶׁבח של אלקלעי הציבו את קדמי בשוּרה הקדמית שֶל השירה העברית. ספר אחד כתב יחזקאל קדמי, ומאז מחבּרותיו משוועות למצוא להן מוציא לאור. שיריו עולים על גדותיהם, אך אין לו אפשרות לפרסם את היבול המיוסר והכואב. ספר שיריו פותח בשיר שקרוי 'רקוויאם חיים לזונה ושמד מתים לסרסורה' - וכך השורות הראשונות קורעות את שתיקת העולם: "אני בוכה אני מקונן - הו, איזה בכי, הו איזו קינה. ביסוד הבוכים במדוּכת הבכי - אני מבכה. ביסוד מקוננים, בכַנוֹת הקינה - אני מקונן". מאז שיצא לאור פגשתי בו כמה פעמים. ביקשתי ממנו כתבי יד שכתב לאחר הספר, ניסיתי להשלים ניקוד, להעביר כתבי יד שלו לכתבי עת - ואכן זכה קדמי, ושיריו פורסמו ב"משיב הרוח", ב"מאזניים", ב"אפריון" ועוד. כתבתי רשימה על ספרו בשם "בכי צורב באדמת העולם" - והרשימה פורסמה הן ב'אפריון' והן בכתב העת "במערכה". במשך שנים ניסה קדמי להוציא לאור ספר שירים חדש שכתב, ובו שירה מקיפה 'שירת ירושלים'. לפני כשנתיים עבר התקף לב, ולאחר שקרוב משפחה צלצל אליי, הגעתי לשערי צדק לטיפול נמרץ. ביקרתי אותו וניסיתי לעודד את רוחו. קיימנו ישיבה מיוחדת של ועדה באגודת הסופרים העברים ודאגנו לו למענק. היה חשוב לנו, לחלץ אותו מן המצוקה הקיומית הקשה. קיוויתי שימצא דרך להוציא לאור את שיריו, לפחות חלק מהם. כמה מילים על הרחלה המזרחית בספר שיריו "רחלה מזרחית אחות לעמוד העיר" שמענו את הקינה ואת השבר. המשורר יחזקאל קדמי שר את שירו מתוך מדוּכת החלכּאים, מתוך שורת הסובלים, ומתחתיות ארץ עלה קולו של הנביא המיוסר, איש רוח טהור המנסה להגביה עוף ולגעת בניגונו בספירות העליונות. מי שקרא בשירים חש את כנפי המלאך של המשורר, כוהן שירה שיָדע להמריא ועמו דברי מוסר ונבואות אמת עד הרקיע, מבקש בלהט להנחיל ליְקום, לעַמו, את הניצחון של הרוח. בשיר 'חוג הלילה' - בעמוד 78 - כתב: "לילה לילה אני בָּא מאַדמת עוֹלם לִרקיע עולם - לִרקיע עולם, לִרקיע הטוֹב פּולש מבּטִי בַּשמים. אֵין אני בָּעת ההיא אותוֹ אדם, אדם אחֵר אני ושָׁמַים בְּלילות ניגון כל הניגונים כּולם בָּעולם". זה עֶרֶשׂ הולדתו, מבטן האדמה, משאול תחתיות. קדמי ידע לשיר מן הפינות הנידחות, כדי לשאוב מהן נשמה יתרה, כדי לבקש את הרוח, לנסוק מעלה. מן הכאב והסבל, מאדמת העולם, קם המשורר היוֹקֵד, נושא על גבּו שַׂק של ייסורים, כמו היה עֶבד השם של ישעיהו הנביא. על גבּו נִשָׂא סֵבל רבים, חורֶכת אש דוֹרות: "לוהט יגוני, לוהט גופי, לוהטות מילותיו" - עמוד 104. ובכאב יש עוד שארית תקווה: "לוהטות מילותיי, כתקוות כיסופֵי התמימים אֲשר לָעד תִּרחַק, אין ניחומים למשפחתי, בְּכֵה בְּכֵה המזרָחי". קדמי כמשורר ביקש גאולה לכל הנדכאים, לכל המבקשים ישע, וראו נא כמה התייסר בכאבן של הבָּנות: "אני בוכֶה ומקונן ובכיי וקינתי על רחֵלות מזרחיות, בוכה ומקונן, ארץ ישראל הייתה לארץ הבֶּכי"... עמוד 191. שיריו היו מַשָּא נבוּאי מר, שוֹפר לכל החלכָּאים והנוודים. קדמי ביקש להאציל את הווייתם, כֹּה יִיחל באהבתו לצָרף את ייסוּריהם, ללטף במכחוֹל של חסד את מרורֵי חייהם: באמצעות שירתו הקדושה כה השתוקק לבקש את הענוג, את הקסום, את האמיתי. בחלק משיריו אנו חשים אותו לרגעים, מתפכח, מפנים וקולט את המציאות מכָּה בו, מפילה אותו לקרשים, אל שִׂיחי הלענה. הלילה הוא מקום המפלט, והוא נמלט לתוך אותה ישות שבָּה הכּול נסתר. הלילה שלו הוא עולם המיתוס, עולם של השתנוּת, עולם של רוח נשגבה. משאול תחתיות, ממצולה מרה, מן המקום החשוך והנסתר קם משורר הדלוּת לָשיר, יודע בתוך תוכו, שזוֹ ההזדמנות להתעלוֹת בחשאי, להפוך לאדם אחֵר: "אשר יביט ברום לילה בעולמות יביט לראשונה בחייו" - עמוד 78. מתוך אותו משכן בלתי נראֶה, הוא רואה הכול, והלילה הוא עבוּרו מדוּכָה לשירה, מְחוז מפלָט שנותן לו השראה וכוח לשיר, בימה שעליה הוא ניצב בעוצם רוחו, רואה את העולם ראייה בלתי אמצעית. אך גם בהוויה זו של שיכרון ורוח אחרת, הוא יודע שהמציאות לא משתנה במהירות, שתלָאות המציאוּת ישובו להכות בו, עד בכי: "מצוקת ישראל המוּארת בלילה אינה שֶׁקֶר, כי יאיר חלון המצוּקה בַּליל". ( עמוד 87). הדלת פתוחה לרגעים, אך הקרב נמשך פנימה: המשורר חש בודד, איש לא קם לקראתו. כאיוב רדוּף סבל, הוא מַפנים את הצרה הנוראה: מאמֵץ לעצמו פולחן של ישיבה כאוּבה ודוממת, המֶרי מאופק, כשליח הוא שם עצמו ל"דובֵר הבית". שירו ובכיו מבטאים התרָסה, מחאה, זְעקה לישועה - ובהמשך נִפְרש כתב אשמה: "יש קור חשוך בהרים אשר נאמר לא לנו וזהו הקור החשוך בהרים - בבתינו. ימי סערה, לילות סערה, גשם, רוח וערפל ועמודים לקלון - נדדו לבתינו". - ובהמשך: "זהו בית המזרחי אשר חידש ימיו - כארץ ישראל שחידשה ימיה. עודו בחשרי דלתותיו החדשות וסערת גלותו תעבור לארצו". כאן במולדת הוא חושף במחשכים ובעמק הבכא - קבוצה שחשה גלות, שחשה בניכר, והוא קם כזועק בשער. קם להיות מבטֵא תחושת אִי השייכות של אותם יהודים מזרחיים. קדמי רואה עצמו דוברם של אלה שקולם נאֱלם. הבית המזרחי למד לספוג הכול, אגר הכול, הטמיע בקרבו את הסערה והזָרוּת - והפך ל"עמוּד". בשירים אחרים הוא מתאר זאת כ"עמוּד העיר". "ואחות לעמוד העיר במסע כל עיר ועיר" - עמוד 38. הבית המזרחי הוא עבורו המשען האחרון, האמונה הכאב, הערכים, המצוקה, הרוחניות הצרופה. הכול כלול בבית הזה. מפַּלתו ומפֶּלת הערָכים הם חורבן הבית. "בעת הערבַּים בוכות כל הדרכים בינות ערים ועמודים בּוכים, בינות אלפי בתים בוכים מסתעפות בוכות כל הדרכים - באות לַבּית הָאחד באות לְבֵית המזרחים". עמוד 38. אביו מספר לו על אובדן בתו, על צעקת הבת המעירה אותו משנתו כל בוקר. שורות השיר ספוגות אותה רעדה, אותו בֶכי כבוש עד מחֲנק: "ואומר: 'אבא הולך אתה אנה'? 'אל מסע לילה ויומי', עונה לי אבי, 'אל אשר תלך בתי אלך אני לראות הקם המוות גואל בתי, לראות את קבר בתי ולבכות את אחרון הבכי'. ולא יטה מסע מעיר ואין מוות בעיר ואין קבר בעיר". ההרגשה הראשונית לא משקֶרת, והלחן של נביאי ישראל זורם בין השיטין. תחושת הצער והיגון אינה מרפָּה מן המשורר, הבכי הופך להיות לפולחן קינה אינסופי, ולעתים אנו חשים הד לקינותיו של ביאליק: הנה לפנינו אותו שירה של צרצר, צרצר שמתנגן וסופג בלהט את המנגינה העצובה: "כה בהיר הלילה, כה בהיר קול צרצר כזה הוא הלילה שלי, יפה הוא כבכי" - עמוד 61. וכך בהמשך: "צליל קולו של צרצר נצחי הוא כלילה הזה השלֵו, הנוגֶה". עמוד 63. הלילה המסתורי והנסתר, הילדות המיוסרת, הכול מאיים לבקע את שלוות העולם, את האדישות והניכור: "אז נראה לי הלילה הזה כמו ילד קטן בוכֶה ואמרתו לו כמו שאומרים ליֶלד: מספיק לילה, אל תבכֶּה כל כך. רק קצת בוכים. אבל אני לא יכול לעצור את הלילה בּבכיו, כי גם אני בעצמי בּוכה כל כּך כמו ילד" - עמוד 60. יש למשורר תחושה, שזו ארץ זרה וקרה: "ארץ ישראל הייתה לארץ הבכי" - עמוד 191. הארץ שהחליפה פניה מייסרת אותו, זו ארץ שאיבּדה את נשמתה, את יכולתה לקלוט את הלַחן האמיתי, את המנגינות שבוקעות מקצות ההוויה, מקרקע העולם. קדמי שואב רגעים של קסם ועומק משירתם של אצ"ג וביאליק, מספריו של ברנר, ויש שורות שהוא מזכִּיר את דמויותיהם: "אנקראון לרינת רנים וצוהלים, יחוג לקוטב העיצבון ויפי כינורו של אורי צבי - זר לארץ הצבי" - עמוד 46. וכך בהמשך: "יוסף חיים ברנר ידע את החיים ואת המוות ודברֵי ימי עולמו לא ידבּרו עוד דבר, רק יבכו דברי ימי אַחִי גם לא ידבְּרו עוד דבר, רק יבכּו". עולם האור, עולם היום, אלה זרים לו, והוא מתכנס בפינתו, בחשכה, בעולם הלילה: "אֲשר מאז יָדעה נפשי אחות לַלילה היא, הלילה הוא מְחוז נפשי" - עמוד 56. שירי הקינה שלו מתנגנים בְּלחן של מספֵּד מר: השורות סוחפות אלינו אדמה נודדת, דיונות חול, תחושות של אדם עקור, אדם שאינו שייך, מחלחלות לאורך כל דפי הספר . הניגון של הלילה מטהר אותו, נוסך בו חיים: "יש רק קֶסם אחד בעולם...בִּמְחוז הלילה הוא אוֹר הלילה הוא קֶסם הוא" - עמוד 56. פלא הזמן הנסתר, פלא הלילה, ממלא אותו תחושה נבואית, זו עת התקדשות שבה נחשף המשורר למסתרי העולם: שובֶה את הלב השיר על נפלְאות הלילה, מְחוז הזמן שנתפָּס בשירתו כמְחוז הגאולה. הנה כמה שורות משיר שכּולו זוהַר קסום, אור שכולו סודות, ציפייה לישועה: זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם. זֶהוּ פֶּלֶא הַמִּזְרָחִי, כִּי לֹא יָבוֹא הוּא בְּמִזְרַח הַשָּׁמַיִם אֶלָּא בְּמַעֲרַב הַשָּׁמַיִם. מְדוּרוֹת הַזֹּהַר הַלֵּילִיּוֹת אֲשֶׁר נִדְלָקוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם לִזְמַנִּים מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא - עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַיּוֹצְאִים בַּיָּמִים, מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא - עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַבָּאִים בַּלֵּילוֹת. ובסוף אותה שירה קסומה, אנו זוכים לחלקת אלוהים הקטנה של המשורר, הרואה נסתרות: זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם. עמוד 94. נשמת השיר נוסקת מעל מרחבי הארץ, מעל נופים משתנים, מבקשות ניצוץ של נחמה גם במחשכים ובצער: "בליל כל הצבעים בִּשמֵי קטיפה, כחֹל כּהה זֹהר אוֹר נהָרה. בְּלֵיל כל הצבָעים אור נגוהוֹת בַֹשחוֹר, הירֵח המָלא שט. אֵין בַּמאורות כִּמאורות הלַיִל... בזה ליל האור אחריך תרתי בכל... אחי אחי אהוּבי, כְּלילִי אתה אהובי... מצאתיךָ אחי, אתה נעֱזב שם בַּלילה כְּמשפחתי שנעֱזבֶת שם בלַילה, כַּאֲני נעֱזב שָׁם בַּלילה" - עמוד 71. הנסיקה בשמים הזוהרים, באותו לילה מטהר, סוחפת אותנו למחוזות האמת של החיים: אנו עוברים בדרכנו חלקות ירוקות וחלקות שרופות. יש אורנים זקופים ופורחים ויש אורנים שרופים. החלקה החרוכה היא חלקתו של "העם המזרחי", החלק הנבחר שנגזר אליו לגלות מארצו בתוך ארצו. "דמה לי אורן שרוף אחד כְּאֵשת עֲניים ומטפַּחת קרוּעה לרֹאשה. ביום גשוּם אֶחד בירושלים ראִיתיה - את אֵשת עַמי הזקנה בבלוייֶהָ כאורן הַשרוף בין אורנים ירוקים כן אשת עַמי הזקנה...". קדמי סובב כנביא מוכיח, כולו אש בוערת כירמיהו. העיר כולה לובשת חג ולובן, אך המשורר נגדה, מתעקש ללבוש אפור, סובב בוכה, אָבל: לוהט יגוני, לוהט גופי, לוהטות מלותיי אפור לובן חג זהו ערב חג, כל האנשים לבשו לובן חג, גם הרחובות לבשו לובן חג רק איש אחד לבוש באפורָיו, הולך מדדה, הולך ומדדה, לא לבית הולך" - עמוד 114. השורות הבאות מגלות לנו מדוע אינו מוכן להצטרף להסכמה הכללית ולתחושת החג המדושנת: "איש אחד באפורָיו כי לא יבטח בביטחונם של חוגגים לובשי לובן חג" - עמוד 115. לאן ילך האיש באפוריו, האם זו האדמה שתיתן לו מקום לגור בו, משענת לחייו? "רק איש אחד לבוש באפוריו, הולך ומדדֶה, הולך ומדדֶה, לא לְבית הולֵך" - עמוד 114. גם שירי האהבה לילדים ספוגים באותו צימאון לאהבה, לשייכות. יש בהם אווירה ענוגה יותר, יותר תקווה. עולם הילדים נראה לו הבטחה לעתיד אחר: "גן פורח לעונג שבת נותן ריחו לירושלים, כַּלת מַעלה. רחובות ירושלים של מעלה - כגֹדֶש גת זורֶמת זורֵם קהל קדוֹש. כל חסידֵי יה שָׁם ועמךָ ישראל עמֵל ומשָׁרתו ברָצון נאֱמן. הירדן זורם לירושלים לטהֳרת מֵי מקדש הר המורִיָה" - עמוד 222. ובהמשך: "אין צועק ברחובותֶיה, ישקוטו בנֶיה, צדיקים כּולם לדורות דורותֶיה". עמוד 223. ביקשתי מפרופסור עמיאל אלקלעי לכתוב מכתב, שבו יספר על שירת קדמי, וקיוויתי שהמילים הטובות אכן יסייעו לי להשיג מענק לקדמי. כך כתב עמיאל אלקלעי על קדמי בחודש מאי 2013: I am writing this letter to express my admiration for the work of Yehezkel Kedmi. I first encountered Kedmi in Jerusalem in the 1980s, after reading about him and being referred to him by the poet and now scholar Shelley Elkayam, whose poetry I had translated. I was working on a definitive anthology of mizrahi writing in English translation, published as Keys to the Garden by City Lights in 1996. This book has been widely reviewed and is used in classes on contemporary Hebrew literature as well as in a variety of other contexts; Kedmi’s work, ironically, is more well known in English translation than in his native Hebrew. I spent quite a bit of time with Yehezkel Kedmi in those years and I did an in-depth interview with him, which appears in the book along with a selection of his poetry that I translated. It remains a historical document of utmost importance, depicting the complexities of transition by Kedmi and his family, of Iraqi origin, to the consequences of life in Israel. At the same time, the interview is a profoundly moving depiction of an artist who has managed to create against all odds. By all accounts, Yehezkel Kedmi is an extraordinary poet. His language reaches from the Biblical registers of prophecy to the dense and allusive language of Uri Zvi Greenberg, while at the same time pronouncing his unique and tragic history in the most powerful terms imaginable. He is, in short, a great poet, and as such he is also a national treasure. That he has produced this work while often being destitute and homeless is yet another irony, and a bitter one. He is an autodidact who did most of his studying while working as a night watchman at the Hebrew University, but that is really as close to the university as he got in his own country. Yet his work is taught and written about in many American universities. He is deserving of any reward than can be bestowed upon him; his courage and determination alone would dictate that, but his artistry demands it. When the dust clears on the end of the 20th century and the beginnings of the 21st, literary historians and critics will come to know that a major poet was present in that world, recording his experience in the highest terms possible—the terms of truth and beauty, as Keats put it—and yet he was not known in his own time or his own place. The recognition of Yehezkel Kedmi, and any support he can be given, should be considered a national priority, and I urge you to consider it with just that import. Please feel free to contact me if I can add anything else that will help in this matter. פרופסור אלקלעי ידוע בארצות הברית - ועל הלוגו של המכתב מופיע שם המוסד שבו הוא מלמד בניו-יורק: CUNY Graduate Center נקווה שהדברים שלו ושל חביבה פדיה יאירו את הדרך, ונזכה למענקים שיסייעו בהוצאת הספר לאור. ספר שיריו הבא של קדמי הלך ונערם במשך השניםבדפים זה על זה: כתב יד במחברות, בחלקי דפים מקובצים. וחלקים משירתו על ירושלים כבר תורגמו לאנגלית באנתולוגיה של פרופסור אלקלעי, וחלק מהשירים אף נלמדו בשיעורי הספרות בארצות הברית. פניתי לגורמים שונים כדי שייאותו לסייע לו להוציא לאור את כתביו, וביקשתי מפרופסור חביבה פדיה לחזק את הבקשה בחוות דעת שלה. במכתבה כתבה דברי שבח על שירי קדמי: יחזקאל הוא בעיני משורר נפלא. דמות מיוחדת ומרתקת, אשר סיפור החיים שלו נכתב באותיות הייסורים של גורל נער מזרחי אשר נדון לחיי נדודים, אומנה, קיבוץ, חזרה אל עירו, והוא כ"פרא לא לומד" ונשמתו מחוץ לעולם אל אור הדברים עורגת, על-אף שהוא מועד והולך לעיתים בדרכו, והחיים אינם מאירים לו פנים". במשך השנים העביר לי קדמי כתבי יד שלו, וחלקים מהם אף זכו להקלדה ולניקוד של המשורר יוסף עוזר. שירת ירושלים של יחזקאל קדמי אינה מבשרת רק נפלאות וישועות, ואין נפש המשורר בורחת מן המראות של הכאב והבכי: "בשורת הדל וירושלים סִפְּרוּ תָּמִיד יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹפֵת הִיא נִפְלְאוֹתֶיהָ תִּשְׁבְּחוֹתֶיהָ גַּדְלוּת יָמֶיהָ לֹא יָכִילוּ סְפָרִים מְלָכִים שַׁלִּיטֵי אֶרֶץ וְעוֹלָם חַיוּ בָּהּ מִשְׁכָּנָם שָׁכְנוּ בָּהּ כָּל תֵּבֵל צָפְתָה לָהּ בָּאָה וְרָאֲתָה בָּהּ גְּבוּלוֹת אֵין לָהּ אָמְרוּ עִיר חוֹבֶקֶת עוֹלָם עִיר הַשָּׁלוֹם עִיר הַיְּהוּדִים יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל נְחֹשֶׁת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל אוֹר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב". זו רק תחילתה של מגילת ירושלים, ניסיון להאיר עיר אהובה. נפש המשורר מבקשת את העם, את בניו, ובמשך השנים כתב יחזקאל קדמי שירה שמתכתבת עם פִּגעֵי ההווה, שירה לאליהו אשרי שנרצח בידי מחבלים, שירה לגלעד שליט הסובל בשבי. וכך כתב באותו שיר: "בַּלַּיְלָה הַהוּא הִדְלַקְתִּי נֵרִי לְשָׁבוּי יִשְׂרְאֵלִי". והשירה כתובה כחזון נבואי שמבקֵע אופל מציאות, מתחבר לנפש החייל בשבי הנורא בעיר עזה. יחזקאל קדמי מנסה לזקק את הסבל, ולחפש את התוכן הרוחני הנשגב שבו, וכך הוא פונה בשיר מתוך הקובץ החדש לכל המתאבלים, שאינם יודעים להַפנים בתוכָם את רצף הדורות, את רוח העם: "אַתֶּם מִתְאַבְּלֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, בֹּשׁוּ וְהִכָּלְמוּ: יָעִידוּ בָּכֶם מַעֲשֵׂיכֶם הַבָּא וְאוֹמֵר מִתְאַבֵּל אֲנִי. וְשָׁקֵט. וְלֹא קְרוּעִים בְּגָדָיו, פָּנָיו חֲלָקִים לְמִשְׁעִי - וְלֹא מְכֻרְכָּמִים פָּנָיו, לֹא אֲדֻמּוֹת עֵינָיו כִּפְנֵי אָבֵל הַמִּתְאַבֵּל - אֲשֶׁר קָרַע בְּגָדָיו וַיְעֻוְּתוּ בִּבְכִי פָּנָיו -". כך בשיר "מתאבְּלֵי תשעה באב". שירתו של יחזקאל קדמי היא שירה שמקדֶשת את החוֹל, שמאצילה את האפרוריות של העוני והייסורים, שקמה בטוֹהר להשמיע צעקה צרוּפה ומזוכּכת. בשנים האחרונות מצא קדמי דרכּו לעולם התורה והרוח, ואהב להקדיש זמנו ללימודי קודש, לקריאה בתלמוד, לתפילה - ושיריו החדשים הספונים במגירותיו מעידים, כי הקשר בין לשון הקודש לשירתו מעצים את כוחה. קדמי שר על ירושלים "אין צועק ברחובותיה" - ואנו יודעים, שבשירתו המשיך לחפש את נפש העיר, שחש עצמו כאיש האמת הצועק ברחובותיה. השירים, שהותיר בעיזבונו, נושאים קול מיוסר כשל נביא קדום, ונקווה, שהקול הזה לא ייעלם. נקווה, שאכן הדפים שהותיר אחריו יראו אור, ימחקו את החשֵׁיכה ואת השִׁכְחה, שהקיפו את הלילה הבלתי נשכח של חייו, שיתנו ביטוי לשירה שליוותה אותו כָּל חייו. אלה ימים של אבל על מות האיש היקר הזה, נדליק לו נר נשמה, נאמר לו כמנהג אבותינו, נוח בְּשלום על משכּבך, יהיה זכרךָ ברוּך, תהי שירתך אור לרבּים.