הקץ לתפיסה הלוחמתית!

לאנשים רבים בישראל בחירתו של טראמפ "הייתה אורה", אך עוד לא הספיק הנשיא הנבחר לאסוף את מחשבותיו, וכבר בא שר הביטחון הישראלי לנדב לו רעיון: שיתוק הבנייה היהודית במרבית שטחי יהודה והשומרון. הסיטואציה היא מופרעת: מנהיג המשייך עצמו ל-'מחנה הלאומי' מנסה לטרפד מראש את הסיכוי למדיניות אמריקנית פרו-ישראלית, משווק לטראמפ את מצע מרצ! נתנחם במחשבה, שכאשר פנטזיונר סדרתי מבטיח משהו - רק הטיפש שמקבל את דבריו ברצינות צריך לדאוג, ועיין ערך סכר אסואן, אותו איים להרוס וכביש 6 שרצה להפוך לגבול ישראל. אריאל כהנא במקור ראשון (18.11.16) מציג את קווי המדיניות של טראמפ בעניינינו כפי שנוסחו ב-16 נקודות שפורסמו שבוע לפני הבחירות. התקשורת הישראלית כמעט שלא התייחסה, היא כבר הספיקה להכתיר את הילרי! המסמך הזה ידידותי מאוד לישראל ומעניין הנאמר בו על המדינה הפלשתינית. אין שם אף מילה אחת בזכות מדינה כזאת, והוא שולל את זכות קיומה - כל עוד הפלשתינים נוקטים אלימות; כל עוד אינם מכירים בישראל כמדינה יהודית; כל עוד יש פיצול בין חמאס בעזה לפתח ביו"ש; כל עוד יש הסתה במערכת החינוך הפלשתינית; כל עוד הרשות הפלשתינית משלמת שכר לטרוריסטים, משתפת אותם במערכת הפוליטית שלה, מוקירה את זכר הרוגיהם; כל עוד השחיתות חוגגת שם; כל עוד הם אוסרים "נוכחות יהודים ונוצרים" (כלומר, כולל התנחלויות). ואם לא די באלה, נאמר עוד במסמך שלא תהיה כפייה, כלומר הכל תלוי ברצונותיה של ישראל, ומכל מקום ישראל זכאית לגבולות בני הגנה ולירושלים מאוחדת. אם מחברים את כל ההתניות האלה ביחד, המסקנה ההכרחית היא שלילה מוחלטת של המדינה הפלשתינית, אולם חוסר רצון או חוסר יכולת לומר זאת במפורש. מדוע? מפני שגם הטוב בידידי ישראל בעולם, המתנגד ל"שתי המדינות", אינו יכול לפתוח את פיו כל עוד ראש ממשלת ישראל בעצמו דוגל בפומבי בחזון-העוועים הזה. על כן, מיד אחרי לכתו של אובמה, נתניהו חייב לייצר "הכרזת בר-אילן" חדשה שתמחק את המדינה הפלשתינית מן הלקסיקון. לא חסרים מקומות לארח את האירוע: אריאל, חברון, שילה, ואולי דווקא אום-אל-פחם, שאותה ליברמן מציע לצרף למדינה הפלשתינית והיא מתנגדת בעוז?!

סטטוס ארור

בינתיים, מסביב לפרשת עמונה, התראיינו בתקשורת השופט העליון בדימוס אליהו מצא והיועץ המשפטי מנדלבליט, ומדבריהם מזדקקת התובנה שלא ייתכן עוד דו-קיום בין ההתיישבות היהודית ביו"ש לבין "התפיסה הלוחמתית",מושג הלקוח מדיני הכיבוש הבינלאומיים - אמנת האג ואמנת ז'נבה. שני האישים הנכבדים הנ"ל, וכמוהם בית המשפט העליון וכל היועצים המשפטיים השוחים עם הזרם, גורסים שמעמד ישראל ביו"ש כ"תפיסה לוחמתית", כלומר ככובשת זרה, דן את המתיישבים הישראלים לשפל המדרגה של אזרחים חסרי זכויות-יסוד, שהסתלקותם מהשטח היא רק שאלה של זמן. מתבקשת המסקנה, שאם ישראל לא תשים קץ לסטטוס הארור הזה, הוא ישים קץ לעתידה בחבלים האלה ובסופו של דבר גם יסכן חלילה את עצם קיומה. על כן, תקדים עמונה חשוב כל כך: מי שממילא סבור שאין עתיד יהודי במה שהוא רואה כ"שטחים כבושים", אינו מתרגש יותר מדי מגירוש 40 משפחות, מפרעה סמלית על חשבון הגירוש ההמוני הצפוי מראש. ומי ש"השטחים" הם לו בית, נחוש שבעתיים בהתנגדותו כשהוא רואה, מה מתחולל במוחם של הבאים לחסלו. "חזית הסירוב" של המשפטנים לא הייתה תמיד כזאת. וועדת לוי, המסתמכת על גדולי המשפטנים הבינלאומיים, שוללת מן האמנות כל תוקף לגבי ארץ ישראל, הואיל ולא היה כאן כיבוש: חבר הלאומים הועיד את הארץ "כבית לאומי לעם היהודי", ואין אדם יכול להיות כובש בביתו. מי ששימש כיועץ המשפטי לאחר ששת הימים, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר במאמר מ-1971, גם הוא סבר שאמנות הכיבוש אינן חלות על יו'ש וישראל רק קיבלה, בהתנדבות וללא חיוב משפטי, את 'ההוראות ההומניטריות' הכלולות באמנות האלה. הוא המשיל את מעמדנו ביו'ש למעמדה של צרפת באלזס-לוריין: משחררת ולא כובשת. זו גם הייתה עמדת המדינה בשנים הראשונות וגם עמדת בג"ץ עצמו. אביא דוגמה אחת, פסק דינו של השופט משה לנדוי ז'ל בבג'ץ 256\72, בו ביקשה חברת החשמל המזרח-ירושלמית למנוע את מסירת ההתקנה והאספקה של חשמל לחברון והאזור לחברת החשמל הישראלית. בהנמקה לדחיית העתירה כתב השופט לנדוי, שלעניין התקנה 43 לכללי האג המגדירה את חובת הממשל הצבאי 'להבטיח את הסדר והחיים של הציבור'- "יש לראות את תושבי קריית ארבע כמי שנוספו על האוכלוסייה המקומית וגם הם זכאים לקבל אספקה סדירה של חשמל". אם כך, מדוע אוסרים היום להפקיע כביש לטובת האוכלוסייה הזאת? אלא, מאז שינו השופטים והפוליטיקאים את טעמם והם כופים עלינו בעל כורחנו מעמד של כובשים זרים, ודרך ההגדרה המשפטית הזאת מנסים להשיג את אשר נכשלו בו בקלפי: קץ ההתנחלות. בעמונה ייחתך, האם ייתכנו עדיין חיים תחת משטר האמנות, וזאת - ברוח שמגר ולנדוי של הימים ההם, שאם לאו - לא יהיה מנוס מלהחליף את הדין הירדני והבינלאומי בדין הישראלי, את השיפוט הצבאי בשיפוט ישראלי ואת המנהל האזרחי, הפרו-פלשתיני, של בית אל - במנהל ישראלי, ובקיצור: לספח! בתחילה, את אזורC ואח"כ, עם נפול הרש"פ, גם את A ו-B, ולאחר הסיפוח תחוקק הכנסת אוטונומיה לתושבים, בכפוף לריבונות-על ישראלית.כך או כך, חייבים אנחנו להגיע אל השלב הזה, במוקדם או במאוחר. השאלה היא רק אם ניגרר אליו בעל כורחנו וניאלץ לשלם מחירים, שעם חלוף הזמן רק יילכו ויגדלו.