אֲנִי נוֹשֶׁמֶת עָמֹק
אֶפְשָׁר שֶׁגַּלִּים מְלַטְּפִים אֶת פָּנַי
וְהָרוּחַ אֶת פְּנֵי מִפְלָס הַמַּיִם
אֶפְשָׁר לְחַבֵּק אֶת הָאֵינְסוֹף
אֲנִי צְרִיכָה כִּסֵּא עַל הַיָּם
על גבעות הכורכר
אפשר שאני צריכה הכי קרוב לבית
הכי קרוב לעצמי
אם אגור במצפה בגליל
לא ישווה הים שלי לנוף הפראי
אני צריכה את הצוק
לעתים אין בו תכלית
והיום הוא מפלט
שעת הרגיעה מטפסת אליי
לא אין צורך לכבדני בכיכר של עיר
אסתפק במראה על הים
ורחש הגלים ההומה
אנשים מן ההר לא יבינו את הקץ
שנגלה מן האופק של הים
אנשים מפנים לא יבינו את החוץ
אנחנו צריכים חופים
גבעות הכורכר
וימים לנוס אליהם
אני צריכה רק גל אחד לתפוס
רק תנופה אחת הדימיון
כמו מפרשית קטנה
להחליק אל האין.