יש משהו מרענן וחדשני בגישתו של נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ, בכל הקשור לגישה לסכסוך הישראלי-פלשתיני המתמשך על פנים שנת דור ואשר בקרוב "נחגוג" יובל שלם, קרי חמישים שנה תמימות, לקיומו. למי שאינם זוכרים, נזכיר כי המונחים
"שטחים כבושים" או "שטחים משוחררים", כמו-גם "פלשתין" וכן "ישות פלשתינית" חדרו לעולמנו אנו והפכו לחלק בלתי נפרד וצמוד אלינו, כמו ריח הגוף לגוף, עם תום מלחמת ששת הימים. פתע פתאום הפכנו לגזע של "אדונים" אל מול גזע של "נשלטים", כאשר בשטחי הגדה המערבית ורצועת חבל עזה כבר נולד הדור הרביעי, שלא היה בחיים, בעת שהתרחשה מלחמת ששת הימים.
הימים התמימים והנאיביים משהו של רוכלים ערביים המוכרים מרכולתם, בשוק של העיר העתיקה, בירושלים או בשוק של חברון, בלירה או בנוס לירה פגו וחלפו מן העולם לפני שנים רבות. התקופות שבהן העז יהודי להיכנס לסמטאות העיר העתיקה, בלי להסתכל, כל רגע, בחשש לאחו ולצדדים, גם הם אינם עוד. ברחובות העיר העתיקה - ולצערנו, כי רב, גם בחלק מרחובות מדינת-ישראל - שולטת תרבות הסכין ותרבות הפחד.
לכן, מעניינית וחשובה במיוחד תגובתו של נשיא ארה"ב,
דונלד טראמפ לעניין הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כפי שמצאה היא ביטויה בביקורו האחרון של ראש ממשלת ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו, בשבוע החולף בוושינגטון. דולנד טראמפ בחר שלא להתרגש, יתר על המידה, מקיומו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני ובחשיבה קרה ומפוקחת של איש עסקים העיר, כי פתרון סכסוך זה יש להניח לצדדים עצמם לעסוק בו.
ובאמת, למה לא להניח לצדדים הישירים לסכסוך לפתור ענייניהם הם, בכוחות עצמם. למעלה מחמישים שנה מנסים פוליטיקאים, שתדלנים מטעם פוליטיקאים, מדינאים ומי לא, לטבול ידם בביצת הסכסוך הישראלי-פלשתיני ונכשלים בפתרון סכסוך זה, פעם אחר פעם. גם פרסי הנובל הכוזבים לשלום שהוענקו לפוליטיקאים, משני צידי המתרס ולאחרים, משאר רחבי העולם, שהיו מעורבים בניסיונות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא הועילו, כלל וכלל, לפתרון סכסוך זה.
תפיסת העולם של ראש-ממשלת ישראל,
יצחק שמיר, שהצליח למסמס - בשנת 1991 - כל קידום של משא-ומתן עם הפלשתינים, בתיווך בינלאומי, בוועידת מדריד, באומרו המשפט המפורסם, לפיו:
"הים אותו הים והערבים אותם הערבים", עדיין קיימת ושליטה בתפישה המדינית הרווחת והשליטה בישראל, אם כי בשינויים המחויבים והמתחייבים, מהשינויים הרבים שאירעו והתרחשו בשטח ובשטחים, גם יחד, משך מחצית שנות היובל מאז ועידת מדריד. לא ניתן עוד להתעלם מנוכחותם המתעצמת וגדלה של הפלשתינים בשטחים (מוחזקים או משוחררים), כמו-גם מהעובדה שנולד בשטחים אלה דור חדש שאינו מוכן עוד להיות דור נשלט.
בין אם נסכים ובין אם לא נסכים לתפישתו המדינית והפוליטית של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח, הרי אין ניתן להתעלם מאמירתו הנבואית, המוכיחה עצמה יום יום ושעה שעה, לפיה
"הכיבוש משחית". אם לא נמצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני -
בכוחות עצמנו - במרוצת השנים הקרובות, הרי הגידול המספרי של הפלשתינים, כמו-גם של חלק ניכר ונכבד מתושבי מדינת-ישראל מהמגזר הערבי
(הרואים עצמם פלשתינים לכל דבר ועניין שהוא), יעלה לנו במחיר יקר, העולה אלף מונים על מחיר ההרג והטרור היומיומי, אשר לו התרגלנו - למרבה הצער והכאב - וקיבלנו אותה, כחלק בלתי נפרד משגרת ומהות חיינו בארץ זו.
הריבוי הדמוגרפי של הפלשתינים וציבור הערבים תושבי מדינת-ישראל יתפוצץ לנו בפנים, ללא שום מילות אזהרה מוקדמת. חכמים אנו, ככל שנהיה ומצוידים בכלי הנשק המתחוכמים ביותר שבעולם, לא נוכל לנצח לשרוד מול ריבוי דמוגרפי זה. וכמאמר הפתגם: "שלום עושים עם אויבים". מוטב נתעשת, פעם אחת בזמן ונביא קץ לסכסוך הפלשתיני-ישראלי, לפני שיהיה מאוחר מדי.
