היו לי כוונות טובות, אך הזמן רץ לו ונעלם. טוב שיש את מי להאשים, וכך ניצב אני, יודע שאת הנעשה אין להשיב.
עברו שלושה חודשים, ואני התכוונתי לבקר. בהתחלה היה זה באמצע החורף, חורף גשום וזועף במיוחד, דבר בלתי רגיל באזורנו. כיוון ששפעת השתוללה לה, עוברת מאחד לשני, נזהרתי משנה תוקף. אך השפעת נראה שחלפה לה, וגם הימים החורפיים הלכו והתארכו, התחלפו להם בימי אביב נהדרים, חמים ויפים, וניחוח פרחי ההדר מבשם את האוויר. אז מה היה התירוץ? תירוץ אין, ואת הזמן אי-אפשר להחזיר אחורה.
בוקר אחד שיחת טלפון לה לא עניתי. כמה שניות אחר כך, שיחה נוספת. בפעם השלישית עניתי, שכן נראה שהענין היה בהול במיוחד.
״ראית את הכתבה עלי״? שאלה המאמנת סוזן סטיבנס. ״כתבה, איזו כתבה״?
״בלוס אנג׳לס טיימס. אני לא מבינה מי הרשה להם לכתוב. הם כלל וכלל לא שאלו אותי״!
״קואץ׳״, גששתי בזהירות, ״מתי הופיעה הכתבה״?
״הבוקר״!
״באיזה חלק של העיתון? הנה אגש להסתכל, שכן לא הספקתי אפילו להכניס את העיתון הבוקר״.
עד מהרה הבנתי שאין המדובר בכתבה בלוס אנג׳לס טיימס, שכן סתם לא כותבים שם (אלא אם כן תוקפים את ישראל, ולכך מקדישים מקום יקר בעמוד הראשון), ואם יש כתבה על מישהו או משהו (לדוגמה, בית הספר התיכון בבורלי הילס), מכינים את הכתבה מראש, ואנשים בד״כ יודעים שהם מופיעים בכתבה.
שאלתי את קואץ׳, ״האם מישהו נמצא אתך? את לבד? הכל בסדר״?
קואץ׳ הייתה נרגשת מאד, יותר מדי. ביקשתי את סליחתה, ואמרתי שאבדוק את העיתון ואתקשר אליה תוך מספר דקות בחזרה.
בינתיים, הרמתי טלפון למקום בו היא שהתה, ביקשתי שיעבירו אותי לקומה שלה, ושם ביקשתי את האחות שיגשו לבדוק את שלומה.
היה זה ימים ספורים אחרי שאחיותיה של קואץ׳ סטיבנס החליטו שצריך להעביר אותה מדירתה למקום טיפולי דמוי בית מלון חמישה כוכבים. הביטוח שילם כמעט את כל ההוצאות (למעלה מעשרת אלפים דולר בחודש), ולאחר חיים שלמים כמורה, לא הייתה בעיה (מבחינה כלכלית) להשלים את הנוסף.
המעניין הוא שפוליסת הביטוח הייתה כה מקיפה (כראוי וכצפוי כשהמדובר בארגון מורים) שהיא אמורה הייתה להספיק לפחות לחמש שנים (בד״כ פוליסות אלו מבוססות על ההנחה שאחרי שנתיים האדם לא שורד; שיקול כלכלי גרידא).
לא האמנתי שטוב לעקור אדם מביתו, המקום המוכר מזה עשרות שנים, ולהעבירו לסביבה חדשה שם יצטרך להסתגל. כל הדברים שהאדם היה רגיל אליהם אינם, והכל חדש, שונה. לא רק בערוב ימינו קשה להסתגל, גם כשאנו צעירים יותר. ועל אחת כמה וכמה ככל שהשנים עוברות, וההרגלים מתחזקים, מתעבים, מסרבים להשתנות.
אך באותו בוקר ידעתי שטוב עשו - לפחות במקום צוות מנוסה ומיומן, וקל מאוד - בשיחת טלפון אחת - לשלוח אותם לבדוק ולעשות את הנדרש.
כמובן שאלו תעתועים בלבד. מנסיוני יודע אני שאין הדבר כך, ולא משנה כמה כסף מוצא על מקום טוב לכאורה. אם אין בן משפחה או עובדים צמודים, שכל עניינם ואחריותם האדם עצמו, אבוי לאדם. לא טוב הדבר להיות תלוי באחרים.
לא רק בבתי אבות או מקומות סיעודיים, אלא גם (ובמיוחד) בבתי חולים. שם הדבר נורא במיוחד. היינו אומרים ש״אדם יכול להתפגר״, והאחיות לא יטרחו לבוא לראות מה קורה, מדוע הפעמון מצלצל או האזעקה רועמת, אך האמת הייתה גרועה עוד יותר. כאילו שהחולים הם מטלה לא רצויה, מעמסה, דבר מריח ודוחה, כך שככל שהאחיות והצוות הרפואי ימנעו מלהתקרב אליהם יותר מהמינימום ההכרחי ביותר, כך ייטב.
אני זוכר שני בתי אבות כאלו בארץ, אחד לצד השני, גב-אל-גב. האחד, מקום הזועק לשמיים. אולי הוא לא ממש מט לפול, ואולי הריח היה סביל, ואולי העובדה שלא היה מיזוג ביום חם ולח במיוחד לא הייתה משמעותית ביותר, ואולי הבטון, אותו לא צבעו פעם אחת ויחידה, וההזנחה והעזובה כולן היו פרי דמיוני, אך שם היו אנשים שכל חייהם עבדו, ובשלהי חייהם זכאים היו לדבר יותר טוב.
צמוד לאותו בית אבות היה בית אבות מודרני, מלון חמישה כוכבים. מקום מפואר, ממוזג, מסביר פנים, פשוט תענוג. הרגשתי כאילו עברתי במרחק צעדים אחדים מדרום ת״א לצפון ת״א, כשנכנסתי לאותו מקום מהודר. קרובת משפחתי הייתה שם, כמו גם יו״ר ההסתדרות לשעבר (כמובן שלא הגיע לו שהוא יהיה יחד עם ״אחיו ואחיותיו הפועלים״, חברי ההסתדרות - להם הבניין הסמוך, ולו מגיע
כבוד והדר על פועלו רב הימים).
תעשיה בהתהוותה
בארץ תחום הדיור לגיל המבוגר תפס תאוצה והפך לתעשיה מפותחת ומכניסה ביותר. בעבר לא הייתה תעשיה כזו מסיבה פשוטה, לא היה ״גיל מבוגר״ או ״גיל מתקדם״. נזכור שעם קום המדינה, רבים מהעולים מארופה היו אודים מוצלים מאש, וכל הדור המבוגר עלה באש המשרפות, עשן שהתפזר על פני כל ארופה. אך ברבות השנים, כשדור ועוד דור ועוד דור נולדו וגדלו וגם הולידו ילדים משלהם, וכשתוחלת החיים התארכה וכך גם טיב ואכות החיים, הצורך בתעשיה זו גדל ותפס תאוצה.
המעניין הוא שזו לא תעשיה אחת. ישנם גם כל העובדים-המטפלים, וכך הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. טיפול בקשישים ובסיעודיים הוא דבר קשה עד מאד, ובד״כ לא נעים ביותר. מדוע אם כך שנעשה זאת אנחנו?
בדורי לא היה נאה למלצר. אח״כ הייתה בניה ״ערבית״ שהחליפה את הבנייה העברית. עבר עוד דור וכולם עברו מהיי-טק לסטרט-אפ, כל זעטוט בן יומו, הוריו, דודיו, סביו וסבותיו. כולם שואפים לשרת בשמונה-מאתיים. כל אחד יודע בדיוק איזו מכונית הוא יקבל בליסינג ומה עוד הוא יכול לדרוש. כולם חולמים על אקסיטים מהירים, המניבים מאות מיליונים, ולאחרונה אף מילארדים רבים. אז שבני העם היהודי, המוצלח והטוב ביותר בעולם, אותו עם שממציא לנו פטנטים, שהוא יטפל בזקנים ובסיעודיים? פוי! כזה לא יהיה!
כך התחלנו ליבא
עובדים זרים. אנחנו מייבאים אותם לחקלאות ולבניה, ואין אנו מתביישים כשאנו עוברים מדי יום או לילה ורואים אותם חיים וישנים על רצפות בטון קשות, קרות ומלוכלכות באותם בנייני הפאר שהולכים ונבנים. הם חיים לאורך חודשים ללא חשמל, מים או שרותים. אנחנו מתעלמים כשהם חיים עשרים בדירה של משפחה אחת (כל זמן שהדירה הזו לא בבנין בו אנו גרים). או כשהעובדים הערביים מתייחסים אליהם כמו אל זבל, שכן גם בין העובדים יש מעמדות, והעובדים הזרים הם בדרגה הנחותה ביותר.
כמו לבניה ולמגזרים אחרים, כך גם לטיפול בקשישים - היבוא משגשג. חברות מתווכות. ואנחנו, המעסיקים, יהודים רחמנים בני רחמנים, עד שזה מגיע לעובדים הזרים אשר ״בבעלותנו״. עבודה קשה, עבודת פרך, עבדות ממש, ללא זמן פנוי, ללא הטבות, ללא פיקוח. תארו לעצמכם שהיינו מתייחסים בצורה כזו לחיילים בודדים. ובכן, לזרים, מותר! מה הם יעשו? הם זקוקים לנו! שינסו לעזוב, או להתלונן. דמם בראשם!
זוכר אני שיחה בנסיעה באוטובוס לבירה. האדם התפאר שהוא הכה את העובדת נמרצות, ועוד המשיך לספר את מעלליו, ולמשטרה שהגיעה הוא סיפר סיפור, רק שהעובדת נזקקה לאשפוז בבית חולים. כה נחרדתי, שבארוחת צהריים עם השגריר מאותה מדינה שאלתי אם הם מודעים למה שקורה בשטח, האם יש מישהו בשגרירות אליו ניתן לפנות במקרים ״חריגים״.
אך לא צריך להרחיק עד כדי התעללות בעובדים זרים. היחס אליהם לרוב הוא מביש, משפיל ומנצל - שכן יש לנצל עד תום את העובד.
מגזר שבו היינו יכולים להטיב, לפתח אמצעים שונים להקל על אותם אנשים מבוגרים - הקרובים שלנו ואנחנו בעוד שנים לא רבות. אך אין זה ראוי ונאה שאנו נעבוד בדברים כאלו, בשביל זה יש עובדים זרים!
כמובן שישנם גם יוצאי דופן. יש משפחות המטפלות ביקיריהן במסירות רבה ובאהבת-אין-קץ. יש אחיות שמקצוען תפארתן, והן נותנות את נשמתן לחולים שלהן. יש גם ישראלים שעובדים בטיפול בקשישים ובסיעודיים, ויש משפחות רבות שהן אסירות תודה לעובדים הזרים ומתייחסות אליהם כאל חלק מהמשפחה. אכן ואכן, ניתן עוד למצוא - פה ושם - כמה צדיקים בסדום.
אין גם ספק שהבעיה אקוטית עד מאד. כאמור, ככל שתוחלת ואיכות החיים מתארכות, נהיה קשה יותר ויותר להתמודד עם האתגרים שחיים ארוכים מציגים לנו. ולמי שנדמה שמספר השעות (אפילו המקסימלי) שביטוח לאומי מקציב הוא מספיק, ודאי שאותו אדם לא התנסה בשהיה בצוותא עם אדם מבוגר: פתאום, הזמן מתארך, ונראה כאילו שפסק מלכת. הזמן זוחל, וכבר רוצים לתלוש את השערות, ובקושי עוצרים את עצמנו מלהתפרץ, ומקווים ומיחלים שיגיע הרגע שכבר אפשר יהיה לעזוב, לחזור לחיים שלנו, למסלול המוכר והרגיל.
מתנדבי ביטוח לאומי הם צבא נפלא ומיוחד. אנשים שנותנים את כל נשמתם לפרויקט, להנעים את זמן אלו שהם מבקרים, להקל ולעזור לקשישים. הם עושים זאת, ובתקווה, אדם אחר יהיה לעזור להם כשהם יגיעו לגיל ולמצב שידרשו זאת.
כשם שהכללתי קודם את היחס לעובדים הזרים, כך אני מכליל את מתנדבי הביטוח הלאומי - הראויים לכל ההערכה והכבוד. מחד אנחנו נכשלים ביחס לזר בקרבנו, ומאידך-גיסא, ישנם עוד אנשים טובים ביננו, אנשים טובים מאד.
ראו, הצורך רק ילך ויגבר, ומדוע לא לגייס את כל הפטורניקים למיניהם, והמשתמטים למיניהם, למערך לאומי לטיפול בגיל המבוגר? כמובן שיפה שעה אחת קדימה, שאולי אז יזכו ניצולי השואה שעוד אתנו לקצת תשומת לב בסוף חייהם.
ילמדו הערבים והחרדים וכל שאר בעלי הזכויות ומחוסרי המחויבויות מקצוע, ואף ירגישו גאים שהם עושים משהו חיובי ומועיל. ולא רק הם - כל מחוסר עבודה המקבל הטבות אלו או אחרות, מן הראוי שיצא לעבוד, והנה עבודה בשפע!
הכתבה שתלווה אותך
אותה סדרת שיחות טלפון עם קואץ׳ הייתה האחרונה בינינו. הבוקר הגיע אי-מייל, שאתמול היא נפטרה. האי-מייל לא אמר שמשך תשעה ימים היא הייתה בבית חולים מרחק הליכה מביתי. היא פשוט איבדה את הרצון להמשיך לחיות.
קואץ׳ השתתפה במשחקי המכביה, וכן אימנה משתתפים במשחקים. היא זכתה להיות אחת מהספורטאיות היהודיות ב״היכל התהילה״ של ספורטאים יהודיים בדרום קליפורניה. משך עשרות שנים היא לימדה טניס וריצה, והיא עצמה שיחקה ורצה (בשנים האחרונות הלכה) - עשרות אלפי קילומטרים - עד שאותו גוף קטן עם מרץ בלתי נדלה נדם, ולא עוד.
הבוקר, לאחר התדהמה של האי-מייל, הבנתי שכבר לא אוכל לקיים את תוכניתי, לקפוץ לבקר. זה לא היה קשה. זה גם לא היה רחוק. אך החודשים רדפו זה אחר זה, והביקור פשוט ״לא יצא אל הפועל״. בושה וחרפה, אין כל דרך אחרת להגדיר חוסר מעש כזה מצדי.
כך גם הבנתי שהכתבה היחידה שתופיע היא כתבת האבל, עם סיכום חייה והשגיה.
כך דרכו של עולם, ואני מביט לאחור, מרחק שלושים ושלוש שנים, עת סטודנט בתיכון בבורלי הילס, עם פטור משיעורי ספורט, התחיל לרוץ תודות לקואץ׳ סטיבנס. התחיל, ורץ אלפי מיילים, ומשך למעלה משלושה עשורים נשאר בקשר עם קואץ׳.
כמו אותו סטודנט, כך גם רבים אחרים, שהיום מפוזרים בכל רחבי ארה״ב ועד היום שומרים על קשר. הם וילדיהם אחריהם. ראו איך מורה יכולה להשאיר חותמה, אדם אחד על כל כך הרבה אנשים.
לא, כבר לא אוכל לבוא לבקר. מאוחר מדי, ואת הגלגל אי-אפשר להחזיר. באותו בוקר היית נרגשת מהכתבה-שלא-היתה, והנה, בדרכך האחרונה, כתבה שאכן נכתבה וגם תפורסם ותראה אור יום, דברים לזכרך.
