חוק יסוד: הצבא שחוקק לפני 41 שנה, הינו חוק קצר, אבל הוא ממצה ותכליתי מעין כמוהו. החוק קובע שצבא הגנה לישראל הוא צבא המדינה.
הצבא נתון למרות הממשלה והשר הממונה על הצבא הוא שר הביטחון. הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי, הנתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון. הוא יתמנה בידי הממשלה, לפי המלצת שר הביטחון. החובה לשרת ולהתגייס לצבא יהיו כקבע בחוק או מכוחו. הסמכות להתקין הוראות ופקודות מחייבות בצבא תיקבע בחוק או מכוחו וכי אין להקים או לקיים כוח מזוין מחוץ לצבא-הגנה-לישראל אלא על-פי חוק.
אלה הם כלל הסעיפים המנויים ומפורטים בחוק יסוד: הצבא - ואין בלתם.
בשום סעיף מסעיפי חוק יסוד: הצבא, אין הענקת כל סמכויות שהם - ואפילו לא בדל בדלן של סמכויות שהן - לרבנים שאינם משרתים בצה"ל והינם בגדר אזרחים, ככלל שאר אזרחי המדינה. גם הרבנים הצבאים, המשרתים בצה"ל כפופים לפקודות מטכ"ל והוראות חוק השיפוט הצבאי ובמקררה של הפרת פקודות מטכ"ל והוראות חוק מחייבות אלה - ואפילו מנוגדות הן למצפונם הדתי ורבניהם הורו להם, שלא לבצע אותם - הם מסתכנים בענישה מחייבת בגין כך ואף בריצוי עונשי מאסר מתחייבים.
מצערת וכואבת, כאחת, מציאות הדברים לפיה, לקראת מלאת 69 שנה להקמת מדינת ישראל, מוצאת עצמה הישות המוגדרת בשם: "הציונות הדתית", במצב לעומתי, בדל ונבדל מכלל החברה הישראלית החילונית - מצב לעומתי ונפרד, העלול להביא לכך, כי התנהלותה זו של אותה ישות דתית תשלול ממנה הכותרת "ציונית" ותדחק אותה לכיוון המחנה החרדי, שאינו מזוהה עם הציונות ואין לו כל חלק וכל נחלה בהקמת ובניין הארץ, שגשוגה ופיתוחה.
אם במשך שנים נלחם הזרם הדתי-לאומי מבית מדרשם של תנועת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" - שהתאחדו תחת מסגרת פוליטית אחת, שהוכרה בציבוריות הישראלית - כ"מפד"ל - ואם משורות מפד"ל זו, צמחו הישיבות התיכוניות, הישיבות הגבוהות, כמו גם "גוש אמונים" וההשתלבות - המוחלטת - בקרב כלל יחידות צה"ל,
תוך שאיפה לשרת ביחידות המובחרות ביותר, דוגמת: הסיירות, קורס טיס, הקומנדו הימי, קורס חובלים ועוד, תוך שרבני הציונות-הדתית לא העזו להתערב באורח חייהם של בוגריהם, המשרתים בצה"ל, מתוך הבנה שדעת תורה חייבת לסגת - בכל הכבוד הראוי - בשל מרות הצבא וחוקיו, הרי אט אט - עם שנים - העזו הרבנים לדחוק עצמם, יותר ויותר, אל אופן, דרך וצורת התנהלות חייהם השוטפים של בוגרי מוסדות הלימוד שלהם, אגב שירותם השוטף בצה"ל.
תחילתם של דברים הייתה בהתערבות של רבנים, שהורו לחיילי וקציני ישיבות ההסדר, מה מותר להם לעשות ומה אסור להם לעשות, מבחינה דתית, בשירותם הצבאי, כאילו אין רבנות צבאית בצה"ל וכאילו אין הסמכות מסורה לסמלי וקציני הדת, כולל הרבנים הפיקודיים, החיליים ועד דרג הרב הראשי לצה"ל. צה"ל והרבנות הראשית, כאחת, תחת שיתקוממו נגד ההתערבות האזרחית האסורה הזו,
הנוגדת פקודות מטכ"ל - בעליל, העלימו עין ואפשרו לרבנים אלה לעשות, ככל העולה על רוחם, בכל הקשור להתערבות בחייהם השוטפים של בוגריהם, הגם שהם שוב אינם חלק ממוסדות החינוך שלהם ונתונים למרותו של צה"ל - ולמרותו של צה"ל בלבד!.
מכאן, קצרה הייתה הדרך עד להתערבותם של אותם לוינשטיינים וסדנים למיניהם, בהתנהלות השוטפת של צה"ל, מתן הנחיות לבוגריהם, בכל הקשור להתנהלותם אל מול חיילות וקצינות בצה"ל
ושיא השיאים - התערבותם באורח חייהן של חיילות וקצינות דתיות המשרתות בצה"ל, שמעולם לא היו תלמידות שלהם ומעולם לא הכירו במרותם הרבנית. לרגע שאלנו עצמו אם אותו לוינשטיין (שלדידנו אנו, בהתנהגותו הבוטה שלל מעצמו התואר רב) ומי המחרה-מחזיק אחד,
חתן פרס ישראל למפעל חיים, אלי סדן, השתגעו - במחילה - בכך שהם מתערבים בחייהם של בנות דתיות שלא היה להם - מעולם - אין להן ולהם - גם כיום - כל שיג ושיח שהוא?
תמהנו ותמהנו, עד ש"נפל לנו האסימון". אנשים אלה, מנסים לכפות סמכותם "הרבנית" על מי שלא הכירו מעולם בסמכותם זו, כדי לא לאבד מקור כוחם וסמכותם כרבנים מובילים בציבור שנותר נאמן להם, קרי, בוגריהם, שמא יתחתנו הם עם נשים דתיות ששירתו בצה"ל, רחמנא ליצלן ו"התקלקלו". או אז יאבדו הם מקור כוחם ושליטתם בבוגרים אלה, שכן אותן נשים דתיות החדורות בערכי ציונות "אינן סופרות אותם וסמכותם "הרבנית" ממילימטר".
עכשיו מצאו הלוינשטיינים והסדנים הללו תנא דמסייע בדמות רבנים, המוגרים בתקשורת כ"רבנים מתונים". הללו תוקפים דרישת שר הביטחון,
אביגדור ליברמן, מיגאל לוינשטיין להתפטר מראשות ישיבת ההסדר ומראשות המכינה הקדם-צבאית בעלי, אף שהם מסתייגים מדבריו, בעניין גיוס הבנות הדתיות לצה"ל. מתברר ומסתבר, כי גם רבנים "ליבראליים" מחוגי "הציונית הדתית" מתנגדים - באופן נחרץ - לשירת משותף של גברים ונשים בצה"ל. מעניין איפה היו הם - או ליתר דיוק אבותיהם הרוחניים, הרבנים של אז - בשנת 1948 שנשים לחמו יחד עם כבר לשחרור הארץ ולא נשמעה כל מחאה וכל ציוץ בעניין זה, לא מרבני אז ולא מחיילי הפלוגות הדתיות שקמו אז.
אם ימשיכו הלוינשטיינים והסדנים - בתמיכת רבני "הציונות הדתית", המגדירים עצמם בתארים רבנים "מתונים" או רבנים "ליבראליים" - בדרך, אופן וצורת התבדלות זו, תוך הדרה בוטה של נשים, בכלל ונשים דתיות, בפרט מהשתלבות במרחב הכללי של יחדות צה"ל ומניעת שירות משותף, הרי יכולים הם - כבר עתה - לקבור מה שעוד נותר מהציונות הדתית, קבורת חמור - ובשער בת רבים. ממילא החרד"לים בולעים כל חלקה טובה בציונות הדתית, ועכשיו תוקעים יגאל לוינשטיין, אלי סדן ומצדדיהם המסמר האחרון הארון המתים של הציונות הדתית הגוססת. הציונות החילונית תמשיך להתקיים, ללא כל ספק שהוא. ובאשר לציונות הדתית? - רב הספק על הוודאי.
