למי שלא חווה את ההרגשה של צפיה ברצי המרתון, כשאלו חולפים לפניך, ממליץ אני עד מאוד לעשות זאת. חוויה אמיתית, הרגשה עילאית של הישג אמיתי, כביר ומשמעותי.
איני ממליץ דווקא לרוץ במרתון, דבר שאינו בריא כלל ועיקר לגוף הרץ, כי אם לצפות בצידי הדרך ברצים, למחוא כפיים ומדי פעם לצעוק לעבר הרצים ולעודד אותם: ״המשיכו, רק עוד עשרה מיילים, כל הכבוד, כן - רץ מספר 10324״.
גברים ונשים מכל הגילאים, כל הגבהים, כל צבעי העור, כולם במאמץ עליון, מתמידים, צעד אחר צעד, הגוף כולו מתוח, מתאמץ. עוד צעד ועוד אחד, מהלך 26.2 מיילים. אלו כמעט בלי בגדים, בעוד אחרים בלבוש אחיד של קבוצת רצים. לרוב, המאמץ הגופני כה גדול, שככל שיש על הגוף פחות דברים, הדבר מקל.
מרתון לוס אנג׳לס אינו נחשב לאחד הקשים או היוקרתיים ביותר מאלו הנערכים ברחבי ארה״ב והעולם, אך הוא מושך 24,000 רצים מגיל 16 ומעלה ודורש שהרצים יסימו את הריצה תוך מקסימום שש וחצי שעות (לאחר פרק זמן זה, הרחובות נפתחים לתנועה לאחר שמנקים אותם).
רצי העילית מסיימים את המרתון אחרי קצת משעתיים, בעוד שמרבית הרצים מסיימים אותו לאחר ארבע עד חמש שעות (קרי ריצה בקצב של עשר דקות למייל בממוצע).
יציאה למרוץ היא בקבוצות לפי הזמן. כאן בלוס אנג׳לס ראשית יוצאים הנכים על כסאות הגלגלים או כשהם שוכבים או יושבים על תלת-אופן. אני מגחך על השימוש במילה ״נכים״, שמסוגלים להגיע להישגים שרבים מאתנו עם גוף שלם וללא נכות זו או אחרת לא מסוגלים, לא רוצים או שואפים וכלל לא מעלים על דעתנו שהדבר אפשרי. אחריהם מזנקים רצי העילית - הגברים ואחריהם הנשים. מובילים אותם מכוניות ואופנועי משטרה עם אורות מהבהבים, אך הדרך פנויה לחלוטין, רק הצופים עומדים משני הצדדים, מחכים לרגע שיוכלו למחוא כפיים ולקרוא קריאות עידוד.
מעלה מעלה
אחריהם כל שאר הרצים בקבוצות לפי זמן הסיום המשוער שלהם (ובסוף המתמודדים בהליכה ברגל). קבוצת הרצים היא כל כך עצומה, שברגע שהם מזנקים, הם יוצרים נחשול ענק, נחשול שמשך שעות לא פוסק, לא דועך, לא נפרד, נהיה אחד כמו נחש ענק מתפתל; ים אדם.
תיפוף כפות הרגלים, כמו רעש הגלים, כאילו העולם כולו השתתק מרוב התפעלות, ורק ים צעדים פוצח לו בשיר. הסכת ושמע, לך לאיבוד בין כל הגלים, בין כל הצעדים, הנה אתה צף, מעלה מעלה, בעוד אלפי אנשים עומלים, מזיעים, משולהבים, ממוקדים, מחכים לעוד ציון של מייל ועוד אחד: 10, 11, ... 18, 19, ... 20 - רק עוד 6.2 מיילים (עשרה קילומטרים, מרוץ נכבד בפני עצמו).
לצידי הדרך תחנות שתיה - מים, גטורייד (משקה צבעוני עם מינרלים אותו מפרסמים כ״משקה ספורט), פלחי תפוז ובננות, כמו גם אוכל אחר. ישנם גם מתקני שרותים, כמו גם תחנות של וזלין (דבר שהפתיע אותי כשרצתי לפני שנים רבות מאד) וכמובן עזרה ראשונה.
ישנה גם מוזיקה - קבוצות שמופיעות ומעירות את כל השכונה, ותחנות רדיו שמשדרות שידור חי - אך המוזיקה האמיתית היא של כפות הרגלים הנוגעות באדמה ומורמות מיד לצעד הבא, אלפי כפות רגלים הפוגעות ועולות וחוזר חלילה, כמו גם של הצופים המעודדים את הרצים - במחיאות כפיים, קריאות עידוד, פוסטרים שהוכנו מבעוד מועד, פעמונים (קל יותר להשתמש בפעמוני פרות במקום למחוא כפיים משך שעות), רעשנים מסוגים שונים וכו׳.
מי בין הצופים? קרובי משפחה וחברים. נוער הצופים (המתנדב לחלק מים, לאסוף את הכוסות החד-פעמיות הנזרקות לארץ אחרי שהמים ניתזים או נבלעים בין צעד לצעד, להגיש אוכל כשהידים מושטות כלפי הרצים, או בכל דרך אחרת). הורים עם ילדיהם, אנשים מבוגרים, רצים לשעבר, אלו שתמיד התכוננו לרוץ אך זה לא יצא לפועל וסתם סקרנים, שנהיים חלק מהכלל, ממשפחה אחת גדולה, עם רב שהוא אחד.
אנשים נוהרים לכיוון אותו נחשול ענק, החוצה את העיר לשני חלקים בלתי עבירים, כמו נהר עמוק, מדהים ביופיו.
ציפיה וגאווה
לפני יומיים בדיוק התקיים מרתון ירושלים, ושם אני משוכנע היה קשה יותר, בשל הטופוגרפיה של העיר. הנשיא ריבלין ברך את הבאים, כשהוא מצטט את תהילים מ״ח 13: ״סובו ציון והקיפוה!״ והנה, הוא אולי הרגיש, שם לפני מעון הנשיא, אך גם אנחנו הרגשנו כאן, מרחק אלפי מיילים מירושלים: ירושלים על ראש שמחתנו (שם, קל״ז:6).
אנשים מכל העולם הגיעו להשתתף במרתון.
הנה, לדוגמה, מיגל הרננדס מלוס אנג׳לס (שמו מעיד על כך שהוא אינו יהודי), מנהל הקייטרינג של פקטורס דלי באזור פיקו-רוברטסון (האזור הדתי-מודרני),וכל משפחת מרקוביץ, בעלי הדלי ופילנתרופים ידועים בבורלי הילס, חגגו ועלצו. רק האי-מיילים שהועברו מאחד לשני העלו את נס ירושלים על שפתותנו, ורבה החגיגה. ניתן היה להרגיש את הציפיה והגאווה באויר, משהו מוחשי ומיוחד מאין כמוהו.
לפני ימים לא רבים הם ארחו חיילים ״נכים״ בטיול של כיף ותודה כאן בארה״ב, והנה אחד משלהם, אחד מהם, נמצא שם, בשטח, בעיר הבירה, עיר הקודש, למרתון ירושלים!
כך גם אריאלה נחומי וחבריה מבוסטון, שגייסו כמעט עשרים אלף דולר תרומה לשלוה (ארגון בירושלים) ורצו במרתון. קרובי משפחה וחברים מכל רחבי ארה״ב התגייסו לעזור למטרה זו, וכך כאילו כולנו נטלנו חלק והשתתפנו יחד עם אריאלה וחבריה במרתון עצמו!
ראו איך מרתון המתקיים בעיר הבירה, היא עיר הקודש, מושך אליו אנשים מכל רחבי העולם, צעירים כמו גם מבוגרים, יהודים כמו גם נוצרים. אולי נשכיל לשלב אהבה כזו - לספורט, לעזרה לזולת, למוכנות לפגעי טבע, למענה לטרור, לרפואה מתקדמת, לאפליקציות מדהימות, לסרטים, מוזיקה ותרבות, לשמירה על הסייבר, לפיתוחי מים ואנרגיה חלופית, לארכיאולוגיה או סתם להתבטלות על חוף הים התיכון או טבילה בים המלח או במימי הכנרת - יחד עם מקומות או ארועים בארץ, ובראשם עיר הבירה, החוגגת לה השנה חמישים שנה לאיחודה, חמישים שנה לנגישות מוחלטת לכל החפץ.
מזה מספר ימים אני חוגג - ראשית שמחת אלו שטסו ארצה, השתתפו במרתון בעיר הבירה ומשם זרחו, קרנו אור לרחבי העולם כולו, ועתה - עם כל הרצים כאן בלוס אנג׳לס. מי יתן שכשחודש אדר מתחלף לו עם חודש ניסן, איר וסיון, ואנו נחגוג את יום העצמאות, יום ירושלים וחמישים למלחמת ששת הימים ולשחרור הר-הבית ואיחוד ירושלים, תמשיך שמחה זו ותתעצם, למרות כל ההפתעות שאויבינו - מבית ומחוץ - מכינים לנו ולעולם.
