למי שתוהה ואינו יודע מה משמעות המונח הלטיני "תיאוקרטיה", נבהיר כי תיאוקרטיה הינה שיטת ממשל הרואה באל השליט הישיר של החברה והמדינה. לפי גישה זו חוקי האל הינם החוקה הלגיטימית היחידה. נזכרנו בהגדרה זו, בימים אלה, כשהממשלה הפיצה, בין גורמים העוסקים במשפט ובחקיקה, תזכיר חוק הקובע שיוענקו לבתי הדין הרבניים האזוריים, בישראל סמכויות שיפוט בסכסוכים אזרחיים. כיום פוסקים בתי הדין הרבניים האזוריים, באופן מקביל - יחד עם בתי המשפט לענייני משפחה, בענייני משפחה, לרבות בענייני מזונות אישה ומזונות ילדים, החזקת ילדים, משמורת קטינים וכל הקשור והכרוך בכך. בענייני גירושין של יהודים, בישראל, מסורה הסמכות העניינית הייחודית לדון ולפסוק, בעניינים אלה, בתי-הדין הרבנים האזוריים, בלבד.
לפי תזכיר הצעת החוק, הרי בתי-דין רבניים אזוריים, יוכלו לדון ולפסוק בהתדיינות כספיות של יהודים, לפי דין תורה, אלא אם פסקי הדין יסתרו חוק שוויון זכויות האישה, או חוקי המגן המעניקים זכויות לעובדים או החוק המעניק הגנה לאדם בעל מוגבלות, כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. תזכיר חוק זה נוסח בידי הנהלת בתי הדין הרבניים.
תזכיר הצעת החוק קובע, כי יוענקו לבתי-דין הרבניים אזוריים סמכויות שיפוט, מלדון בסכסוכים כספיים, במקום סמכות הבוררות, לדון בעניינים אלה, לפי המצב החוקי הקיים, כיום. תזכיר הצעת החוק מציע לאפשר להעניק לבתי- הדין הרבניים האזוריים, סמכויות דוגמת הטלת עיקולים, כפיית עדים להתייצב בפני בתי-דין אלה והוצאת צווי עיכוב יציאה מהארץ וצווים זמניים אחרים. כמו-כן יוכלו בעלי-דין שעניינם התברר בערכאה ראשונה בפני בית-דין רבני אזורי, לערער על פסקי הדין של בתי-הדין הרבניים האזוריים, בפני בית הדין הרבני הגדול או בפני בג"ץ. כיום, אין חובה לאפשר ערעור לפי סמכות הבוררות הקיימת לבתי-הדין הרבנים האזוריים.. תזכיר הצעת החוק קובע עוד, כי בית הדין הרבני האזורי, יידון, אך ורק בסכסוך שכל הצדדים הנוגעים בו, מסכימים - במפורש ובכתב - שיעסוק בו.
לבתי הדין הרבניים יש סמכויות שיפוט בענייני גירושין ונישואין של בני הדת היהודית, אך בעבר דנו הם גם בהליכי בוררות בעניינים ממוניים. בשנת 2006 קבע בג"ץ, בהלכה שיצאה מלפניו, כי בתי דין רבניים אינם מוסמכים לדון כבוררים בסכסוכים כספיים ובנושאים שלא נקבעו בחוק, וכי על המדינה לעגן בחקיקה הליכי הבוררות.
"לערכאת שיפוט ממלכתית לא נתונה סמכות לדון ולהכריע כבורר מכוח הסכמת הצדדים, אלא אם ניתנה לה סמכות כזו במפורש בחוק", כתבה השופטת, איילה פרוקצ'יה, בעניין הגדרת סמכויותיהם השיפוטיות של בתי-דין רבניים אזוריים. לעניין זה הוסיפה היא וכתבה - בפסק-דינה - כי: "בתי הדין הרבניים הינם חלק בלתי נפרד ממערכת השפיטה בישראל, והם שואבים את כוחם וסמכויותיהם מכוח חוק המדינה. אין להם אלא מה שהחוק הקנה להם".
בעקבות פסיקה זן, הרי נמנע מבתי הדין הרבניים מלדון בסוגיות ממוניות, ומי שביקש לברר סכסוכים לפי המשפט העברי נדרש לפנות לבתי דין רבניים פרטיים לממונות. בישראל קיימים עשרות בתי דין מסוג זה, הפועלים במגזר החרדי והדתי-לאומי. חלק מהמוסדות הללו זוכים ליוקרה רבה בציבור. מתוקף חוק הבוררות יכולים פסקי הדין של בתי-דין אלה, לקבל תוקף של פסק דין רשמי, בכפוף לאשרור של בית משפט מחוזי.
בכל הכבוד הראוי, אין ברור לנו, מדוע יש צורך להעניק סמכות לבתי-דין רבניים אזוריים,
שהוקמו מכוח חוק המדינה, להבדילם מבתי-דין רבניים פרטיים, הדנים בענייני ממונות, בהסכמה, על בסיס הסכם בוררות, זאת שעה שבתי-הדין הרבניים האזורים שהוקמו מכוח חוק, הינם בעלי סמכות שיפוט לדון בענייני ממונות, אך ורק אם כל הצדדים לדיון מסכימים לסמכותו העניינית של בית-דין רבני אזורי זה, לדון בסכסוך הממוני והם נתנו הסכמתם לכך - מראש, במפורש ובכתב?
לדעתנו אנו, הרי אין כל סיבה כל שהיא, שהמדינה תממן מכספי המיסים של כלל אזרחיה,
שומרי תורה ומצוות, כמו-גם חילונים גמורים, הליכים בענייני סכסוכים בענייני ממונות, על-פי עקרונות חוק הבוררות ובהתאם לדינים החלים, כדת משה וישראל. מי הרוצה להתדיין בפני בית-דין רבני אזורי,
מוטב יעשה זאת, על חשבונו שלו ולא במימון הקופה הציבורית, בעשרות בתי-דין רבניים פרטיים, הועלים בתחום זה, במימונם של הצדדים המעוניינים בבוררויות שכאלה. כפי שאין המדינה מממנת מכספי משלמי המיסים והקופה הציבורית - בדרך כלל - שירותי אדריכלות, שמאות, פסיכולוגיה ועוד, כך אין מקום לממן מכספי הקופה הציבורית שירותי בוררות בסכסוכי ממונות, באמצעות בתי-דין רבניים אזורים, שהוקמו בחוק.