חשבון נפש ליום ירושלים

בהחלטת האו"ם מס' 181 משנת 1947, שאותה אנו מכירים כ"החלטת החלוקה", מופיע סעיף ולפיו בעיר ייכון משטר בינלאומי. ברם, ההחלטה על בִּנאוּם העיר התמוססה בין השנים 1949 ל-1967, בתקופה שבה הייתה העיר מחולקת בין ירדן לבין ישראל. מאז קום המדינה שאפו כל הממשלות, בלא יוצא מן הכלל, להשיג לגיטימציה בינלאומית לריבונות בירושלים כְבירת ישראל, ועשו כל שביכולתן להשיג יעד זה. ואמנם, המאמץ הדיפלומטי הישראלי בשנות ה-50 להשגת לגיטימציה נשא פרי בחלקו, ו-24 מדינות הסכימו להכיר בירושלים כבירת ישראל, והעבירו אליה את שגרירויותיהן. אולם ארצות הברית והחשובות שבמדינות אירופה לא נמנו עם המדינות הללו. הן סירבו להכיר בריבונות ישראלית בירושלים, וממילא לראות בה את בירת ישראל. בעקבות כיבוש העיר ואיחודה מחדש ב-1967 שוב הועלתה סוגיית ירושלים על שולחן הדיונים של האו"ם. שוב עמדה על הפרק, למגינת לבה של מדינת ישראל, אופציית בִּנאוּם העיר או החזרתה לידי ירדן. קובעי המדיניות, בגישה אנלוגית אופיינית, האמינו כי גם הפעם תתמסמס החלטת האו"ם 181, וכי הלגיטימציה הבינלאומית שישראל החלה לקבל בשנות ה-50 תימשך בשנים הקרובות ותחול גם על העיר העתיקה. ממשלת ישראל האמינה, כאמור, כי תשיג לגיטימציה באמצעות מדיניות של 'קביעת עובדות בשטח', כאנלוגיה למדיניות שנקטה ממשלת בן-גוריון בשנות ה-50, כשקבעה את ירושלים המערבית לבירת המדינה. מבחינת ישראל היה מרכיב הזמן קריטי, שכן הנחת המדיניות שלה הייתה שהזמן פועל בנושה זה לטובתה; מכאן ואילך הייתה המטרה להרוויח זמן, ובינתיים לבסס את ריבונותה בירושלים המאוחדת. סיפוח המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם ב-1967, לא כן שכן חקיקת 'חוק יסוד ירושלים' ב-1980, קוממו את הקהילייה הבינלאומית על ישראל. 'חוק יסוד ירושלים', שאותו יזמה חברת הכנסת גאולה כהן, בתמיכת ראש הממשלה מנחם בגין, לא זו בלבד שלא תרם מאומה לחיזוק ירושלים, אלא אף גרם נזק. עשרים ושתיים מתוך עשרים וארבע המדינות שהכירו עד אז בירושלים כבירת ישראל העתיקו את שגרירויותיהן מן הבירה. בעיר נותרו שגרירויות של שתי מדינות בלבד: קוסטה-ריקה ואל-סלבדור. בקיץ 2006 עזבו גם שתי השגרירויות הללו את ירושלים. הייתה זו מכה דיפלומטית קשה לישראל - מעתה אין אף שגרירות בירושלים, ואין מדינה, ולו גם אחת, המכירה בריבונותנו בעיר. גם ארצות הברית, ידידתה הקרובה של ישראל, הבהירה כי בלא הסדר מוסכם עם הפלשתינים, שמשמעותו חלוקת העיר, לא תכיר בריבונות ישראל בעיר ולא תעתיק אליה את שגרירותה. חמישים שנות מאמץ דיפלומטי זימנו לישראל רק אכזבות וכישלונות. הנחת העבודה של ממשלת אשכול, ולפיה הזמן פועל לטובת ישראל, הוכחה כמוטעית. גם העובדות שיצרה ישראל בשטח לא הביאו את הקהילייה הבינלאומית להשלים עם איחוד העיר. היעד החשוב ביותר של ישראל בירושלים - הכרה בינלאומית בעיר המאוחדת - לא הושג.

החלטת הממשלה ביוני 1967 הביאה, כאמור, להרחבה משמעותית ומיותרת של שטח השליטה במזרח העיר מ-7 קמ"ר (שטח העיר הירדנית) ל-70 קמ"ר. מלכתחילה הייתה התיישבות בכל השטח הזה מעין חזון אוטופי. ואכן, בשלוש השנים הראשונות הסתפקה מדיניות ממשלת אשכול בהבטחת 'שליטה בעיר העתיקה' באמצעות בניית חגורת 'השכונות הפנימיות' שסגרו על העיר העתיקה. כך הובטחה כבר בשנת 1970 השליטה בעיר העתיקה. ברם, בראשית שנות ה-70 שינתה ממשלת גולדה מאיר את היעד מ'שליטה בעיר העתיקה' (כ-1 קמ"ר) ל'שליטה בכל שטחי מזרח ירושלים' (כ-70 קמ"ר). השינוי החד הזה במדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית התבטא בפועל בבניית חגורת 'השכונות החיצוניות' (ההיקפיות). תוכניות הבנייה גררו ביקורת חסרת תקדים על הממשלה. ראש וראשון למבקרים היה ראש העירייה טדי קולק. הוא סבר כי הבנייה מיותרת לחלוטין מבחינה פוליטית. אולם ממשלת גולדה מאיר אכן האמינה כי ניתן להגיע לשליטה ברוב שטחי מזרח ירושלים, והשקיעה משאבים אדירים בתנופת הבנייה. בסופו של דבר, הבנייה, לא זו בלבד שלא השיגה את היעד הטריטוריאלי, אלא אף פגעה ביעד הדמוגרפי בהַגדילהּ את שיעור הערבים בעיר. בניית השכונות ההיקפיות לא הצליחה להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית אל רוב שטחי מזרח העיר: השכונות היהודיות משתרעות כיום רק בשליש מן השטח, ואילו בשני השלישים הנותרים התרחבו עד מאוד השכונות הערביות, ובהן מתגורר הרוב הערבי במזרח העיר. המאבק הטריטוריאלי יצר תגובת נגד ערבית - בנייה בלתי חוקית, שלישראל לא הייתה עליה תשובה. בשנות ה-80 וה-90 נבנו כ-30,000 יחידות דיור ללא אישורי בנייה, והפכו את מזרח ירושלים ל'מערב פרוע' שנזקיו האורבניים חמורים ביותר.

מן הנתונים הדמוגרפיים משנת 1967 עולה כי אילו הייתה ממשלת ישראל מסתפקת בסיפוח ירושלים הירדנית בלבד, אזי שיעור הרוב היהודי בעיר המאוחדת היה עומד על 82%, בעוד שיעור המיעוט הערבי עמד על 18%. ההחלטה לספח לירושלים שטחים נרחבים מן הגדה המערבית ובהם 28 כפרים ערביים הגדילה את מספרם של ערביי העיר מכ-40,000 לכ-68,000, והעלתה את שיעורם בקרב אוכלוסיית העיר ל-24%. שׂחוק הגורל הוא כי דווקא מדיניות הממשלה לבניית השכונות ההיקפיות בשנות ה-70 יצרה עבור ערביי העיר מקומות תעסוקה. המדיניות הליברלית מצדה הקנתה להם שירותי בריאות מתקדמים והטבות סוציאליות רבות במסגרת הביטוח הלאומי. ירושלים הפכה, אפוא, מוקד משיכה לאוכלוסייה הערבית מן הגדה, ונעצר תהליך ההגירה השלילית שאפיין את ירושלים הירדנית. שיעור הערבים באוכלוסיית העיר עלה בהתמדה והגיע ל-34%, בעוד הרוב היהודי הצטמצם ל-66% בלבד. אם לא די במדיניות האיוולת שעודדה בשנות ה-70 את גידול המיעוט הערבי, נוספה עליה איוולת חמורה הימנה. בשנות ה-80 פעלו ממשלות ישראל במודע לצמצום שיעור היהודים בבירה! עליית הליכוד לשלטון ב-1977 הביאה להתנגשות בין שני יעדים לאומיים: הגדלת הרוב היהודי בבירה מן הצד האחד, ויישוב ההתנחלויות ביהודה ושומרון באזורים שמסביב לירושלים, מן הצד האחר. הן עיריית ירושלים והן המומחים המליצו להפסיק את מפעל ההתנחלויות סביב ירושלים כדי לא לפגוע באפשרויות להגדיל את הרוב היהודי בעיר, אך אל כולם כאחד סירבו הממשלות להטות אוזן. בעקבות בניית מעלה אדומים, ביתר עילית, גבעת זאב, אפרת והתנחלויות אחרות ברחבי המטרופולין המקיף את הבירה נטשו מאז 1967 עזבו כ-300,000 יהודים את ירושלים ועברו להתנחלויות. בדיעבד התברר כי היעד הלאומי של ההתנחלות הכשיל את היעד הלאומי של הגדלת הרוב היהודי בבירה. ירושלים הופכת בהדרגה, אך באופן עקבי, לעיר דו-לאומית. שיעור הריבוי הערבי השנתי בה הוא כ-3.5%, בעוד שיעור הריבוי היהודי הוא כ-1.5% בלבד. למעשה, אם יחליטו ערביי העיר, המונים כיום למעלה משליש מאוכלוסייתה, שלא להחרים את הבחירות העירוניות ולהשתתף בהן, יוכלו באופן תיאורטי להקים מפלגה לאומית, שתמיכה מאורגנת בה עשויה לזכות אותם ברוב במועצת העיר, ואולי אף בראשות העירייה.

קובעי המדיניות שאפו להפוך את ירושלים למרכז הכלכלי של הארץ. באופוריה של אותם ימים האמינו קובעי המדיניות כי היא אף עשויה להחליף את תל אביב כמרכז הכלכלי של ישראל. איחוד ירושלים העלה לשחקים את ציפיות קובעי המדיניות הכלכלית. עתה, כך סברו, תשוב ירושלים למעמדה האיתן כפי שהיה בתקופה המנדטורית, עת הייתה בירת הארץ כולה. הם צָפו כי שגשוג כלכלי יבטיח גם את הצלחת מעשה האיחוד הפוליטי, וכי ההגירה השלילית, שאפיינה את העיר בשנים שבהן הייתה מחולקת, עתידה מעתה להתחלף בהגירה חיובית. בתוכניות האב הכלכליות קיבל חזון אוטופי זה ביטוי במילים האלה: "במשך עשור או שניים תהיה תל אביב לפרבר של ירושלים". אל מול הקונספציה של גידול מואץ שיגדיל את מספר תושבי העיר ויהפוך את ירושלים לגדולה ולחזקה מבין ערי הארץ, הציבו כלכלנים ומומחים קונספציה הפוכה: דווקא "ירושלים קטנה" תאפשר להשיג את היעדים הכלכליים והפוליטיים. ברם, בהתרוממות הרוח ששררה באותם ימים נטו הכל לחשוב 'בגדול'. הפוליטיקאים התחרו זה בזה בשליפת רעיונות גרנדיוזיים לפיתוח כלכלי של הבירה: הקמת קריית תעשיה שתתחרה בחיפה, כריית תעלת ימים מירושלים לים מלח, בניית שדה תעופה בעטרות (קלנדיה) שיאפיל בגודלו על זה הקטן בלוד. שום דבר לא היה גדול מדי לעיר הנצח. החלטת הממשלה על הצורך ב"ירושלים גדולה" יצרה באותן שנים סדר עדיפויות מעוות. מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית שבעקבותיה נבנתה טבעת השכונות החדשות (ההיקפיות) בעיר, לה התנגד בשעתו טדי קולק, הייתה בעוכרי פיתוח התעשיה והתיירות; בניית עשרות אלפי יחידות דיור והכנת התשתיות לשכונות הענק נגסו בכ-80% מ'עוגת' ההשקעות הממשלתית בעיר. בשנות ה-80 השתנה מקומה של ירושלים בסדר העדיפויות הלאומי. שיעורי ההשקעה הממשלתית בעיר ירד לכדי שליש מזה של שנות ה-70. עיקר ההשקעות הופנו מעתה לחיזוק ההתנחלויות בגדה המערבית מסביב לירושלים. שוב התברר כי הקמת ההתנחלויות הייתה על חשבון חיזוקה של הבירה. אמנם, ירושלים הפכה בעקבות סיפוח עשרות כפרים פלשתינים ב1967 לגדולה בערי ישראל, גדולה פי שלושה מתל אביב, אך חוסנה הכלכלי הלך והתערער. העיר הידרדרה, עד שבסוף שנות ה-90 הגיעה למקום האחרון בדירוג הכלכלי של הערים הגדולות והבינוניות בישראל. ירושלים כיום היא העיר הענייה ביותר בישראל, ושיעורי העוני בה כמעט כפולים מִשל כלל האוכלוסייה בישראל. גם הפערים שבה, הם הגדולים בישראל. במונחים מספריים, 36% מתושבי העיר הם מתחת לקו העוני. הפערים בבירת ישראל בין היהודים ובין הערבים מדהימים: בעוד שיעור המשפחות היהודיות שמתחת לקו העוני עומד על כ30 אחוז, שיעור המשפחות הערביות הוא כ-70 אחוז... היעד הכלכלי האוטופי שהציבו קובעי המדיניות לא הושג; החלומות על תעלת הימים מירושלים לים המלח, על שדה תעופה בינלאומי בעטרות, על קריות תעשיה שיתחרו בחיפה ועל מרכזים פיננסיים שיתחרו בתל אביב לא התגשמו.

שר החוץ, אבא אבן, בהופיעו באו"ם לאחר איחוד העיר הודיע קבל עם ועדה כי ישראל מבטיחה למיעוט הערבי בירושלים שוויון מלא בזכויות ובשירותים. שלא כמו ערביי השטחים, ממשלת ישראל ראתה בערביי ירושלים תושבים הראויים ליחס שונה. בעוד שלגבי עתידם הפוליטי של ערביי השטחים הייתה אי-בהירות (היו שדיברו על מדינה פלשתינית או על אוטונומיה בשטחים), הרי לגבי ערביי ירושלים המדיניות הייתה ברורה:"ישראליזציה", הם יקבלו אזרחות ותושבות כמו ערביי ישראל ב1948 ויהיו חלק בלתי נפרד מן העיר המאוחדת. גם בסוגיה זו, באנלוגיה הידועה, היו קובעי המדיניות בטוחים כי בתוך שנים אחרות ישתלבו התושבים הערביים בחיי העיר, כשם שערביי ישראל השתלבו בחיי המדינה. הממשלה החליטה להקדיש משאבים מיוחדים לקידומם ואף הסדירה בחקיקה ליברלית את מעמדם ואת זכויותיהם. אלא שעד מהרה התברר כי המשאבים שנדרשו להעלאת רמת השירותים והתשתיות במזרח העיר הופנו רק לחיזוקו ולהגדלתו של הרוב היהודי. מדיניות "הישראליזציה" שדיברה על "שוויון" לערביי ירושלים ה"ירדנים", התחלפה עד מהרה במדיניות חדשה "פלשתיניזציה" שעיקרה הדרה ועימות. מדיניות זו נועדה בעיקר אחרי האינתיפאדה הראשונה ב-1987, לגרום להם לעזוב את ירושלים, וכך לצמצם את שיעורם באוכלוסיית העיר. אחד התחומים המרכזיים שנבחר לצמצם את גידול האוכלוסייה הערבית היה הבנייה. מדיניות התכנון העירונית יצרה שני סטנדרטים של תכנון בעיר: תכנון אורבני ליהודים ותכנון פוליטי לערבים; התכנון לערביי העיר מטרתו הבלתי מוצהרת הייתה ונשארה עד היום לצמצם את אפשרויות הבנייה שלהם עד מאד. נוכח צעדים אלו הגיבו ערביי העיר באיבה הולכת וגוברת כלפי הממשלה והעירייה . הם התכנסו בתוך עצמם ונקטו מדיניות של "צוּמוּד" - "אחיזה" איתנה בעיר שממנה ביקשו היהודים לסלקם. ממשלת ישראל כמו גם טדי קולק ראש העיר הפתעו כאשר את באינתיפאדה הראשונה ב1987 ערביי העיר הצטרפו להפגנות, ליידויי האבנים ולאלימות, והפכו להיות למובילי המרי האזרחי שפתחו בו הפלשתינים בגדה וברצועת עזה. האליטה הפוליטית, הדתית והכלכלית של מזרח ירושלים, שהייתה אמורה להוביל את הדו-קיום בעיר, הפכה להיות מנהיגת האינתיפאדה נגד ישראל. שנות האינתיפאדה הביאו להשגת היעד המרכזי של ערביי העיר,: הפרדה בין מזרח למערב ויצירת מה שהוגדר ע"י מנהיגיהם 'גאוגרפיה של פחד'. אפילו טדי קולק, האופטימיסט המושבע, נושא דגל הדו-קיום במשך עשרים שנה, הודה לראשונה בכשלונה של המדיניות הישראלית לאיחודה של עירו ואמר בכאב: "הדו-קיום מת!". ה'ישראליזציה' שהייתה מדיניותה המקורית של ישראל כלפי ערביי העיר הפכה, אפוא, ל'פלשתיניזציה'; הפלשתינים בירושלים שעד לאיתיפאדה הראשונה הזדהו עם ירדן, מעתה עברה נאמנותם למאבק הפלשתיני לשחרור לאומי. הם שוב לא ביקשו שוויון זכויות או שירותים והטבות. הם ביקשו להיפרד מישראל ולקבוע במזרח העיר את בירתם! משנות ה90 ואילך התברר כי גם היעד הזה של דו-קיום ו שילוב התושבים הערבים בחייה של העיר המאוחדת נכשל.

סוגיית המקומות הקדושים בעיר הייתה מאז ומתמיד הַרגישה והקשה ביותר לפתרון. מדיניות התנועה הציונית מאז ראשית דרכה ביקשה להפריד בין סוגיה זו לבין סוגיית הסכסוך הפוליטי על הארץ. את עמדה של התנועה הציונית ביטא בצורה ציורית חיים ויצמן באומרו: "לא אקבל את העיר העתיקה, אפילו יתנו לי אותה בחינם". ה'קשר הגורדי' שנקשרו בו המקומות האלה בעיר היה תמיד לרועץ למדיניות הציונית, והיא ביקשה להיפטר מהם. גם אחרי 1948 תמכה המדיניות הרשמית של ממשלות ישראל ב'בִּנאוּם פונקציונלי' למקומות הקדושים כתחליף ל'בִּנאוּם העיר' שאותו ביקש האו"ם להחיל ב-1947 על כל העיר. ביולי 1967, אחרי שהמקומות הקדושים נפלו בידי ישראל במלחמת ששת הימים הודיע מזכ"ל 'הקונגרס המוסלמי העולמי' - לימים 'ועידת מדינות האיסלאם' - כי "שבע מאות מיליון מוסלמים לעולם לא יסכימו לשליטה פיזית של ישראל במקומות הקדושים להם בירושלים. הפתרון היחיד לבעיה הוא בִּנאוּם פונקציונלי של המקומות הכבושים בחסות האו"ם". בפעם הראשונה בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי נקרתה לישראל הזדמנות נדירה לפתור את בעיית המקומות הקדושים בהסכמה עם הקהילייה הבינלאומית ועם העולם המוסלמי. אך כפי שאפשר היה לצפות, באווירת האופוריה והביטחון העצמי דאז נדחו ההצעות שהעלו שרים ומומחים בישיבות הממשלה ביוני 1967, ולפיהן יש להסתפק בהחלת הריבונות הישראלית רק על הרובע היהודי ועל הכותל המערבי ולהימנע משליטה במקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות. כך החמיצה ישראל הזדמנות פז לבִּנאוּם המקומות הקדושים ולהפרדתם מסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי. שורת החמצות היסטוריות ליוותה את הניסיונות לפתרון בעיית הר-הבית, דוגמת השיחות עם סאדאת בשנות ה-70 והשיחות הסודיות עם חוסיין על אופציית הבִּנאוּם או האופציה הירדנית בשנות ה-80. היום כבר אפשר לומר בפה מלא כי ישראל נכשלה במדיניותה לבסס את ריבונותה ואת שליטתה בהר-הבית; על-פי התבחינים של המושג 'ריבונות' במובנו הקלסי, ויתרה מדינת ישראל על 'ריבונותה' בהר-הבית. התבחין הראשון הוא הלגיטימציה הבינלאומית לשליטה במקום, אך אותו לא הצליחה ישראל להשיג. התבחין השני הוא החלת הסמלים, החוק והמשפט של המדינה במקום. מאז 1967 נמצאת המדיניות הישראלית בהר-הבית בתהליך של נסיגה והתנערות מהחלתם במקום. אם נבדוק את החלת החוק הישראלי על הר-הבית נמצא כי שלושת החוקים המרכזיים לענייננו אינם חלם על הר-הבית: 'חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967' שמהוראתו משתמעת זכותם של היהודים להתפלל בהם, 'חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965' ו'חוק העתיקות, תשל"ח-1978'. תבחין נוסף ל'ריבונות' הוא אחריותה הבלעדית של המדינה לסדר הציבורי ולביטחון במקום הנמצא תחת שליטתה. בפועל, כוחות הביטחון והמשטרה הישראלים אינם נמצאים ברחבת הר-הבית, וסמכות השמירה על הסדר במקום נתונה בידי הפלשתינים. את הביטוי הבולט ביותר לכישלונה של ישראל בהפרדת סוגיית הר-הבית מהסכסוך הישראלי-ערבי אפשר לראות במשקל הנכבד שניתן לסוגיה זו בדיוני וועידת קמפ-דייוויד, 2000. כך, למעשה, בניגוד למדיניותה של ישראל הפכה סוגיית המקומות הקדושים ללב לבו של הסכסוך.

'חשבון נפש' עניינו חשיבה מחדש והסקת מסקנות מן הכישלון. הסיבות לכישלון חלקן בתחום קביעת המדיניות וחלקן בתחום ביצועה בפועל. המחויבות לַקונספציה שהפכה לאידיאולוגיה, ולַשטחים שהפכו למקודשים יצרה קיבעון מחשבתי שמנע מקובעי המדיניות לחשוב מחדש. ככל שהתבררו ממדי כישלונה של המדינות, כך דבקו בה הפוליטיקאים עוד יותר. ניתן אולי להבין, בדיעבד, את האילוצים של קובעי המדיניות בירושלים שגרמו להם ליזום או לאשר, בשנים הראשונות לאיחודה של ירושלים, את ההחלטות החפוזות, היומרניות והבלתי שקולות. ניתן אולי להבין, בדיעבד, ואף לסלוח על טעויות שנעשו מאוחר יותר בשלבי ביצוע המדיניות בשנות ה-70 וה-80 על אפם ועל חמתם של המומחים, ולמרות אזהרותיו של טדי קולק. אך לא ניתן להבין, ובוודאי שלא לסלוח, על ההתעקשות המוזרה של קובעי המדינות ומְבצעיה להמשיך בדרכם גם היום כאשר נראים בעליל תוצאותיה ההרסניות של מדיניות ישראל בעיר לאחר 50 שנה.. אולי עכשיו, בהזדמנות החגיגית של יום השנה ה50 לאיחוד העיר, יהיו בין קובעי המדיניות שיעצרו לחשבון נפש לאומי, לשאול את עצמם: אחרי שכבר ניסינו כמעט הכל, וכמעט הכל נכשל, אולי נעצור ו'נחשוב את ירושלים מחדש'? היום, לאחר שלא הצלחנו להפוך אותה לעיר חד-תרבותית, חד-דתית וחד-לאומית, נשאלת ביתר תוקף השאלה: לשם מה? אולי ההפך הוא הנכון? אולי דווקא בגישה שונה, השוברת את המוסכמות, נוכל להשיג מה שלא הצלחנו להשיג עד כה? אולי במקום לנסות לשנות את פני ירושלים, לקבוע בה עובדות חדשות ולהרחיבה, ננסה פשוט לשנות את עצמנו, לשחרר את מוחנו מקיבעונו רב-השנים? אולי ננסה לקבל את ירושלים כמות שהיא, עיר רב-תרבותית, בין-דתית ודו-לאומית, מושגים שכה הפחידו אותנו בעבר? אולי צוחקת לה ירושלים בסתר לבה, מתבוננת בלעג ממרומי ההיסטוריה על הישראלים החדשים המבקשים להפוך אותה לְמה שאיננה, ולעולם לא תהייה? אולי דווקא 'חלוקת ירושלים' כמִתווה פוליטי ישיג עבורנו, הישראלים, יותר מן המתווה הפוליטי האנכרוניסטי של 'איחוד ירושלים'? ומה מחלקנו ייגרע אם תהפוך העיר העתיקה - פחות מאחוז אחד משטחה של הבירה - למקום שבו נהיה שותפים ולא בעלים? ומה נורא יהיה אם חלק קטן כזה, פחות מאחוז אחד משטחה, יהיה במעמד בינלאומי? - מה יקרה? זה מה שיקרה: ירושלים תהפוך מ'בעיה' ל'פתרון'. אם נהפוך את ירושלים ל'מפתח הגדול' של הסכסוך במשמעותו הרחבה יותר, לא רק הפוליטית, ייפתחו בפנינו שערים חדשים. ירושלים יכולה להיות המפתח ללבו של העולם המוסלמי, להתפייסות עם מדינות ערב, לשלום עם הפלשתינים.