במאמר ארוך ומורכב בהארץ ספרים (12.5.17) ניצל
אהוד ברק ביקורת לכאורה על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", העוסק בקרע בענייני ביטחון ושלום שבין שמאל לימין, כדי לפרוס את משנתו, וכדי להגדיר מה הם האתגרים הקיומיים הניצבים בפני מדינת ישראל, ולשכנע את הקורא כי הוא היחיד המבין אותם לאשורם, ומה שחשוב יותר כי הוא היחיד הראוי עקב הבנתו הכוללת והחודרת, ניסיוני הרב ואישיותו האמיצה, וכן עקב מיומנותו בסוגיות של מנהיגות, להתייצב מול האתגרים המסוכנים האלה, ולנווט את ספינת הממלכה כדי להנחותה אל חוף מבטחים.
ברק טוען נגד גודמן שהוא נשען על הנחות יסוד "טבולות בימניות", הנחות בלתי בדוקות ואפילו שגויות. אך גם אם דרישתו של ברק לבדיקה ביקורתית מעמיקה של הנחות היסוד של גודמן וושל טענתו שאנו כלואים מאז מלחמת ששת הימים במלכוד שאפשר וצריך למצוא לו פתרון מוצלח, העובדה שהוא עצמו חוטא באותם חטאים שבהם הוא מאשים את גודמן - וטיעוניו מלאים בהנחות יסוד מפוקפקות ובאמירות השנויות במחלוקת, שהוא דורש שנקבלן בלי שהוא יאושש או יסביר אותן, כאילו היה ראש קתדרה באוניברסיטה, בעל סמכות שלא ניתנת לערעור - מעלים ספקות קשים לגבי טענותיו.
קחו למשל את השאלה האם ניתן להגן על ישראל ללא שליטה בגב ההר. ברק פוסל ביהירות טיפוסית, בלי להתמודד אתן עניינית, טענות של בעלי סמכות וניסיון לא פחותים ממנו שיש צורך בשליטה בגב ההר כדי להגן על השפלה, רק משום שלדעתו אין "מישהו בימין המסוגל ללמד אותנו משהו בענייני ביטחון". אינני יודע אם האלוף
גרשון הכהן הוא "בימין" אך כל המכיר את טיעוני הנגד שלו למשנתו של ברק מתרשם שהוא מבין באסטרטגיה לא פחות מברק, וההתעלמות של ברק מטיעוניו או מטיעונים דומים לשלו מפני שהם לכאורה באים מ"ימין" משמשת עדות לא נעימה לרמת הדיון הנמוכה שברק בוחר בה. ברק מרבה בביטויים מוטים ומטעים הפוגעים באמינות טיעוניו, וביומרתו להיות היחיד היכול להתמודד עם האתגרים הקיומיים של ישראל.
ברק טוען שהטיה ימנית פוגמת בעמדות של גודמן "במחלוקת הקריטית ביותר המסעירה את דורנו שלנו - עתיד השטחים, ארץ ישראל הביטחון והסדרי השלום". נכון, המחלוקת הזו היא "המסעירה ביותר" מפני שאנשים הדומים בדעותיהם לברק שולטים גם בתקשורת. אך האם לא ראוי שמי ששואף לכתר מנהיגות יציין לפחות שיש עוד כמה בעיות יסוד בעלות חשיבות קריטית לעתידנו, למשל העובדה שחצי מהעם חי קרוב או מתחת לקו העוני, ומאות אלפי משפחות בקושי גומרות את החודש; בעוד שחלק נכבד אחר, השולט בפוליטיקה, בביורוקרטיה, בכלכלה ובתקשורת, חי על משמני הארץ, רובם מניצול מחפיר של מעוטי ההכנסה? האין זה משפיע על הלכידות והחוסן של החברה הישראלית שברק טוען שהיא חיונית? הרק הכיבוש מאיים עליה?
האם הכבוש גרם לכך שכמעט מיליון ישראלים עזבו את ישראל, ולא העובדה שאי-אפשר להקים משפחה ב-7000 שקלים לחודש כשהמחירים מופקעים פי שלש מאלו שבאירופה או ארה"ב, ומחיר דירה הוא 250 משכורות; או מפני שאי-אפשר להתקדם מקצועית במשק המלא בפרוטקציונרים ובעלי "זכויות" ומונופלים, כמו העובדים בנמל אשדוד או ילדיהם של "בכירים" שכמו אבותיהם משתלבים מיד בפסגת הג'ובים בישראל?
האם ברק מודע להרגלו הנפסד להתייחס למחנה הימין רק בכינויי גנאי (האין הוא יודע שהדבקת תוויות והתקפות אישיות הן נשקו של החלש, שאין לו טיעונים ענייניים?) ואילו בתיאור של אנשי השמאל הוא משתמש רק בשבחים ("בית הלל" הוא קורא לשמאל התוקפני והסכסכן), ומייחס להם יתרון של "אנשי מקצוע נטולי הטיה פוליטית", המסתמכים רק על "עובדות ולא אמונות"?
זאת בעת שכל הקטסטרופות הגדולות בישראל, הביטחוניות (מלחמת יום כפור, הבריחה החפוזה מדרום לבנון, ה"תיקו" בעופרת יצוקה בין צהל האדיר והיקר לבין 50 אלף חמאסניקים), החברתיות (כמו הפילוג המפלגתי ההרסני ומערכת החינוך הכושלת) והכלכליות, העוני העמוק במדינה שהייתה אמורה להיות בין העשירות בעולם, הבזבוז הענק והשחיתות במקורות, בתעשיה האוירית, בנמל אשדוד בחברת החשמל, במע"צ, וכמעט בכל גוף ממשלתי וציבורי, שהמקצוענים בעלי "הקונצפציות" (שאינם נטולים הטיה פוליטית כפי שהעיון ברשימות של בכירי הביטחון והממשל לשעבר המקימים בלי הרף אגודים למען השלום, כלומר למען הקמת מדינה פלשתינית, כדרישת השמאל, מוכיחות) אינם אביהם מולידיהם?
ה"בכירים" הלשעברים שלנו אומנם מצטיינים בפלפולים (לרוב אידיאולוגים) המתחזים ל"עובדות", אך הם חסרי כושר מעשה ובצוע, כפי שמוכיח מצבנו החברתי והכלכלי הרעוע ומצבם של כל המשרדים הממשלתיים או הציבוריים שהם "ניהלו" או "מנהלים", וכפי שמוכיח איש הצבא המצטיין, הרמטכ"ל שהבטיח "צבא קטן וחכם", אך אפילו הבטחה זאת שהייתה בתחום אחריותו, סמכויותיו והידע שלו לא הצליח לממש; וגם כראש ממשלה הוא לא היה הצלחה כבירה.
על אף זאת הוא עומד על כך שהוא ראוי, להנהיגנו לא רק צבאית, אלא כמנהיג לאומי, היחיד בדורו.
היה לנו כבר פעם מנהיג "כריזמטי", גם הוא איש צבא מצטיין, שכמו רוב המנהיגים הצברים עורר בנו תקוות גדולות שלא ידע ולא הצליח לקיים. ספק אם אנו צריכים עוד מנהיג הרואה רק דרך עין אחת, העין הביטחונית (וגם דרכה ראייה חלקית ושטחית מאד, חרף יומרותיו הגדולות), מנהיג העיוור לכל שקול אחר, חברתי, כלכלי תרבותי (על שומרי מצווה הוא כותב כי הם "טבולים" במורשת ישראל, אולי במקווה?).
האין אכזבה גדולה אחת מספיקה לדור שלנו?
