100 שנה לחורבנה של רוחמה

6,000 דונם מקרקעות ג'ממה, שהיו בידי השיח' הבדואי אל-עטוונה נרכשו בשנת 1911 על-ידי היהודים במחיר של 8 פרנק לדונם. הייתה זו רכישת הקרקע הראשונה בנגב וחייבה את נציגי חברת "הכשרת היישוב" "והמשרד הארץ ישראלי" להתמודד עם החוק העות'מאני שלא אישר באותה עת, העברה בטאבו של קרקע על שם נתינים זרים. לאחר התערבות בדרגים הגבוהים בקושטא, בסיועו של המוכתר היהודי הראשון מעזה ניסים אלקיים, נמכרה הקרקע למשרד הארצישראלי אך לא ניתן היה לעבדה לפני ששולמו הפיצויים לאריסים. הכסף שולם לבסוף על-ידי אביו ודודו (ממשפחת סוכולובסקי) של חירם דנין, שלימים, באמצע שנות העשרים, היה נציגה של "הכשרת היישוב" בנגב ולמד מהניסיון שצברו רוכשי הקרקע ברוחמה. בעקבות נסיון זה פיתח "נוהל מיוחד לרכישת קרקע בנגב" ועל כך כתבנו בהרחבה באחד מהפוסטים הקודמים בבלוג זה. השיטות להתמודדות עם חוקי הקרקע העות'מאניים שימשו את דנין (בשלהי שנות העשרים) בעת רכישת גושי קרקע גדולים בקרבת באר-שבע. הקרקע נרכשה עבור אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה ואת הסכם הרכישה עשה עורך דין צעיר שלימים היה לעסקן ציוני ידוע בורשה ושר הפנים בממשלת ישראל - יצחק גרינבאום. בתקנון האגודה הופיעו סעיפים לאומיים וסעיפים בדבר חובת עבודה עצמית ועבודה יהודית ושם המקום נקרא בהסכמת המנהל צבי הירשפלד - "רוחמה" על-פי הכתוב בספר יהושע, ..."וריחמתי את לא רחומה".

ברור היה למוסדות שההתיישבות תלווה בניסיונות חקלאיים לא רק למען חברי האגודה הממתינים במוסקבה אלא רצונם לשכנע ולהשתכנע שניתן ליישב באופן חקלאי את מרבית הנגב. בחצר המושבה נבנו מבני קבע וארעי והוחל בטיוב הקרקע ובשמירתה מפני הסחף. סביבתה הקרובה של רוחמה מלאה הייתה "בבתרונות" כלומר חריצים בקרקע שנוצרו כתוצאה מסחף המים וצריך היה ליישרם ולנקזם. בנוסף ניטעו חורשת אקליפטוס משתי סיבות האחת: עץ זה שיובא מאוסטרליה כבר ניטע בהצלחה באזור בבאר-שבע וסביב מחנות צבא בריטים וכן מתוך מחשבה תמימה שניתן יהיה להפיק מהעץ לוחות לבנייה. מומחי המשרד הארץ ישראלי ביקרו את החלטת צבי הירשפלד וביקשו לבחון באזור דווקא עצים כמו אורן, שיטה ואחרים שנקלטו בהצלחה בחולות הנגב המערבי. ב-5 בדצמבר 1912 נחנכה המושבה רשמית והייתה ליישוב היהודי הראשון בנגב.

באביב 1914 פרחו השקדים שניטעו במקום ונחפרה בהצלחה באר בעומק 38 מטר שסיפקה 40 ממ"ק לשעה ושיחררה את מתיישבי החווה מתלות בהבאת מים מהיישוב הערבי הסמוך - ג'ממה. הוקמה בריכת אגירה והונחו צינורות אל שטחי הירקות, המטע והניסיונות ומספר המתיישבים עלה ל-50 נפש. בחלקת הניסיונות נטעו רימונים, עצי תות, כרם ענבים ותאנים. נזרעו שדות חיטה ושעורה טבק וגודלו ירקות גינה. נעשו ניסיונות בגידול קיקיון שנראה אז בעל סיכוי לצמח תעשייתי מבוקש. בשנתיים אלו פיעמה את האוויר "אופטימיות זהירה" והתחושה שאפפה את הירשפלד והדוחו"ת שלו למוסדות בישרו כי אכן ניתן לעבד ולהקים חקלאות בנגב באמצעות השקיית עזר. בניגוד ל"רוח אופטימית" זו טענו אנשי המשרד הארצישראלי ומומחי הסוכנות כי יש להתאים לנגב שיטות עיבוד בנוסח "הדרי פארמינג" ( שנוסו כבר קודם לכן בתוניס ובארה"ב) שתתאמנה לעיבוד אלפי דונם בנגב ללא צורך בהשקיית עזר יקרה. בטענתם התבססו על הניסיונות החקלאיים שערכו בזמנו הטורקים שהעסיקו אגרונומים יהודים בבאר שבע, ניצנה ואזור רפיח וכן על תזכירו המפורט של א' קראוזה מנהל "מקווה ישראל". מבחינתם - יישובה של החווה בשיטות הלקוחות ממרכז הארץ וצפונה אינה מביאה כל בשורה ליישוב הנגב. בקק"ל, הלכה והתפתחה החל מאמצע שנות העשרים, מדיניות יישובית שלא ראתה חשיבות בנגב, לא העריכה את הישגי רוחמה, ובשלהי שנות השלושים העמידה את רכישת הקרקע והקמת תחנות ניסיון עליה כעיקר העיקרים. מול היסוסי המוסדות התעקש הירשפלד להקים חוות קבע, מעין מושבה, היכולה לפרנס עצמה מחקלאות שאינה זקוקה לעשרות שנות ניסיון והיכולה לפתח עצמה בסיוע ניסיונות חקלאיים צנועים. במקום הושקעו אלפי פרנקים בהכשרת הקרקע; נערכו עוד קידוחי מים; הוקם משק חי; ותוכננו עוד שטחי מטע שקדים. כן הוקמו במקביל, מרפאה, חדר-אוכל ומטבח פועלים ומאפיה קטנה ללחם וכך הופסק המסע היומי המסוכן ורב התלאות להבאת לחם מהישוב הקרוב ביותר קסטיניה (באר-טוביה) ששכן 30 ק"מ צפונה.

ברוחמה נוצר לראשונה המגע עם הערבים הכפריים בנגב הצפוני ועם הבדואים שנדדו בשטחים דרומה למושבה עד באר-שבע. כך נוצר מצב בו ראשוני המושבה הניחו את היסוד לדו-קיום בין יהודים לבדואים בנגב. יתר על כן, המושבה מינתה "מוכתר" שהוכר על-ידי השלטון העות'מני והוא היה בין מעצבי תפקידיו של המוכתר היהודי בנגב. המוכתר המקומי הודרך על-ידי ניסים אלקיים, שהיה המוכתר היהודי הראשון בעזה, הכיר היטב את השפה והמנהגים המקומיים והיו לו קשרים מצוינים עם השיח' עלי אל עטונה. אלקיים הוא שסייע לאתר את 6000 הדונם ועזר רבות ברכישתם עבור חקלאי רוחמה כולל השגת האישור לעסקה מראשי השלטון בטורקיה. הוא הצטרף להירשפלד והיה ליועץ לענייני חקלאות, תקציבים בוררות ויחסי שכנים. הוא שכנע את השיח' אל עטוונה שבני שבטו יסייעו בעיבוד קרקעות רוחמה ( מחוץ לחצר היישוב) תמורת הלוואה ללא ריבית. הידידות בין השיח' לאלקיים צמחה כמה שנים קודם לכן בין ראש העיר הבדואי הראשון של באר-שבע סולימן אל עטונה לבין משפחת אלקיים שהפעילה חנות וטחנת קמח בעיר. הידידות הבשילה לכדי עסקת מכירת קרקעות רוחמה על סמך חוזה שנחתם בין השיח' לבין ניסים אלקיים ובנו אברהם. נדיבות השיח' באה לידי ביטוי בשני אופנים האחד: הוא סירב לקבל תשלום עבור אלפי הדונם שמכר ונעתר רק כעבור 4 שנים והשני: על-אף שלא קיבל אישור רשמי מהבריטים הציג עצמו השיח' "כמוכתר" רוחמה ונתן למתיישבים שכבת הגנה נוספת. השיח' הרחיק לכת בעומדו לצד מתיישבי רוחמה כאשר לא נרתע מעימות מזוין עם חבורה משבט אחר שגנבה סוסים מהמושבה. יתר על כן, בעת שהבריטים חיפשו את רשת ניל"י הוא הסתיר במאהל שלו רבים מהמתיישבים ועל כך נאסר, הובל ליפו ועונה אך לא הסגיר את המתיישבים. המוכתר אלקיים הוא שעיצב ראשון את יחסי יהודים-בדואים בנגב והעביר מסרים אלה למתיישבי רוחמה: החיים בשלום עם הבדואים אינם לדידו משאלת לב או אידיאולוגיה אלא הכרח קיומי; יצירת היחסים של דו-קיום רק באמצעות משא-ומתן; ה"מתן" לערבים פירושו - הבטחה לנוע על הדרכים שנסללו, סיוע במים ובעזרה רפואית, סיוע בעבודות חקלאיות באמצעות הטרקטור של החווה וכליו הנגררים; על בסיס יחסים אלו שחייבו את המתיישבים לדעת היטב את השפה והמנהגים המקומיים, נוצרה מעין "תורה" שאומצה בהמשך, בשלהי שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים, על-ידי רוב המוכתרים בכפר-מנחם, נגבה, יישובי שפלת יהודה, שלושת המצפים, 11 הנקודות ועוד. היו גם מקרים בהם מוכתרים יהודיים רצו להראות לבדואים את "נחת זרועם" וגישה זו גרמה להתנגשויות ולשנאה והסתה.

בתחילה נרקמו יחסים טובים בין הכפריים בג'ממה לבין מתיישבי רוחמה. תושבי הכפר, ברובם אריסים, נוכחו כי מכירת הקרקע ליהודים לא פגעה בהם והם אף קיבלו מדי פעם אישור לרעות את עדריהם בשדות השלף של רוחמה. האריסים הסתייעו גם בעזרה רפואית והדרכה חקלאית מצד חקלאי המושבה. היו אף נכבדים כפריים שמוכנים היו לשתף פעולה עם תושבי רוחמה כנגד מזימות השלטון הטורקי. נדיבות זו התקבלה יפה בקרב השיח'ים בבאר-שבע והם מוכנים היו לקבל את רוחמה כמושבה יהודית עצמאית. עם זאת, היו כמה משפחות בדואיות שלא היו כפופות למרות השיח' עלי אל עטונה, שניסו לשדוד את רכוש המושבה ותוצרתה בלילות וזאת בעידוד השלטונות העות'מאנים. לא פעם פרצו תקריות אש ותושבי רוחמה מיהרו להזמין ארגון שמירה יהודי ( "ארגון השומר") שיסייע להם בלילות. לאחר שהללו הוכיחו את אומץ ליבם נפסקו השוד והגניבות ואף נכרתה ברית בין מוכתר רוחמה לשיח' הבדואי ובמשך זמן מה שררו יחסי של שכנות טובה. לאחר זמן נכנס למקום ארגון שמירה יהודי אחר, "המגן" שהפגין זלזול והתנשאות כלפי הבדואים והיחסים התלהטו מחדש.

הירשפלד ועוזריו שמרו על עקרון העבודה העברית אך לא היו שלמים עם משטר האפוטרופסות מייסודו של הברון. הם ביקשו להקים משק הנושא את עצמו ומביא רווחים לבעליו. יחד עם ראשי האגודה במוסקבה הוחלט לרכוש עוד קרקע בסביבת המושבה שהוצעה על-ידי סגן הקונסול הבריטי; ייסוד מושב פועלים בשכנות ולמכור להם 400 דונם; להתחיל בהקמת מבני הקבע עבור הפועלים וההנהלה. הפועלים הקימו במקום סניפים של רוב מפלגות הפועלים, ניהלו חיי תרבות וחברה ערניים ואף ייסדו סניף של "הסתדרות פועלי יהודה". באביב 1915 כבר עמד מטע השקדים על 1500 דונם ושדות החיטה בשלו אך אסון הארבה כילה את היבול והעמיד את יכולתה של המושב להתקיים בספק. הצבא הטורקי הכביד עולו והפך את המושבה לתחנת דרכים צבאית. רבים הוגלו לעזה ובאר-שבע ועל המעטים שנשארו הוטל עול קיום הצבא. בנק אנגלו-פלשתינה נתן אשראי למושבה וזו התרוממה מעט אך לבסוף נחתה עליה מכה נוספת: גילוי רשת הריגול של ניל"י. בשלהי אוקטובר 1917 נאסרו כל פועלי החווה ונלקחו לבאר-שבע בתואנה ששיתפו פעולה עם י' לישנסקי, ומחתרת ניל"י. בדואי הסביבה ניצלו את המצב ושדדו את המושבה על כל חפציה, רהיטיה, יבולה במחסנים ולא השאירו אבן על אבן. בכך תם הפרק הראשון של המושבה היהודית הראשונה בנגב.

הפרק הראשון בחייה של המושבה "רוחמה" היה קצר, בן חמש שנים בלבד (1912-1915) אך מנהליה, יועציה, מדריכיה והמתיישבים עצמם הצליחו לעצב שלושה תחומים שבשנים הבאות ליוו את ההתיישבות בנגב עד קום המדינה: א. הניחה יסוד לחיי דו-קיום עם הבדואים באמצעות "המוכתר היהודי" תוך כדי לימוד השפה, המנהגים וההכרה כי יחסי השכנים במדבר הם צורך קיומי. ב. הייתה למושב הראשונה שבחנה באופן מדעי-ניסיוני את סיכוייהם של מגוון עצי פרי, שדות שעורה וחיטה ומצאה פתרונות להכשרת קרקע מפורצת וסחופה - וכל זאת בסיוע השקיית עזר בלבד. ג. בעזרת המוכתר היהודי מעזה למדו מתיישביה את סבך חוקי הקרקע שהיו נהוגים בנגב ואת הדרכים לעקפם ולרכוש קרקע עבור מתיישבים יהודיים. התנסות זו סייעה גם בהמשך תחת משטר המנדט הבריטי אשר לא שינה מהותית את חוקי הקרקע העות'מניים.

כנעני א', רוחמה - היישוב היהודי הראשון בנגב, ירושלים תשמ"א. פורת ח', מישימון לארץ נושבת, ירושלים 1996. פורת ח', המוכתרים העבריים בנגב, מקווה ישראל, 2015. רוחמה, ראיון עם ד' כנעני ואחרים, תיק 0912-01, א"ט. התיישבות בצפון הנגב, ראיון עם מ' אלקיים, 0845-04, א"ט.