בחודש שעבר נתן בית המשפט העליון פסק דין משמח לאבות הגרושים אשר מעורבים בחיי ילדיהם. בפסק הדין נקבע, כי אם לצדדים יש משמורת פיזית משותפת, אזי יש להתחשב בהשתכרות שני ההורים על-מנת לקבוע את סכום מזונות הילדים בהיותם בני 15-6.
אלא, שמעבר לעובדה שפסק הדין חשוב זה לא נותן מענה להורים יהודים שהחליטו להתגרש לפני שהילדים הגיעו לגיל שש, הרי שהוא מתעלם מכחמישית תושבי ישראל שאינם יהודים - המוסלמים. עליהם חל דין אישי, אשר מחייב אותם באופן אבסולוטי במזונות הילדים. חובת האב המוסלמי במזונות ילדיו קשיחה עוד יותר מהחובה היהודית, שהרי אין בה הבדלים בין הגילאים ואין בה הבדל בין דיני צדקה לתקנות (תקנת אושא) כמו בהלכה העברית.
בתי המשפט למשפחה נטו להקביל את חובת האב המוסלמי למזונות ילדים לחובת האב היהודי לזון את הילדים, כאשר המגמה היא ברורה: החמרת החובה של האב המוסלמי לזון את הילדים כך שתהיה זהה לחובת האב היהודי. כך, למשל, בתי המשפט הגדילו את המזונות ההכרחיים (מזונות "כאפייה") מ-900 שקל לחודש כפי שהיה נהוג לפסוק בבתי הדין השרעיים ל-1,400 שקל לחודש כמו שנהוג לפסוק בענייני יהודים, בקביעה שאין זה ראוי להפלות בין ילדים בשל דתם. זאת ועוד: בתי המשפט אף הרחיבו את חובת האב המוסלמי במזונות גם במקרים שהוא אינו חייב לזון את הילדים מכוח הדין השרעי. עוד יוער, כי בניגוד לדין העברי - בדין המוסלמי אין אפשרות לחייב אם במזונות ילדים.
לנוכח העובדה שבתי המשפט ל משפחה נהגו להשוות את הדין מוסלמי לדין היהודי מטעמי שוויון כלפי הילדים, נשאלת השאלה האם יהיה להם האומץ לבצע הפחתה במזונות ילדים כאשר יהיו מקרים דומים של אבות גרושים מוסלמים לאלו היהודים. בהקשר לכך, לא למותר לציין את קריאת שופטי בית המשפט העליון להסדיר את סוגיית מזונות הילדים בחוק באופן מסודר וברור, כנראה גם בשל האפליה הברורה אשר נגרמת למיעוטים בישראל.
