על לוח הזיכרון של האומה הישראלית כתוב יום רצח ראש הממשלה
יצחק רבין בשחור משחור, בזכור ובאל תשכח. בזכור את האיש. באל תשכח כי נרצח.
שחור בולע את הכל הצבעים. צבעי כל דגל. כל איש וכל אישה וכל נער ונערה כותבים את השחור הזה וקוראים את השחור הזה ומתאחדים בשחור הזה גם בזכור את יצחק רבין וגם באל תשכח כי באומה הזאת, בארץ הזאת, ששופכת דמה על החיים ועל המוות, ונפשה יוצאת יום יום אל סדנות העתיד ונקרעת בדרך בין מלחמה על השלום לבין שלום במלחמה קם מי שלא פחד לא מאלוהים ולא מאדם ורצח ראש ממשלה בישראל כדי לכוף את עצמו על העתיד.
מדינה ממונה על הזיכרון. העם ממונה על לא תשכח. כשהוא יוצא לכיכרות בעצרות הוא צריך לעמוד שם איש אחד, צפוף, סביב לשלט ענק אחד בו כתוב פשוט "לא תרצח". כל שלט אחר הוא שלט של דיסוננס. כל שלט של מורשת. כל שלט של דרך. כל שלט של אחדות. כל שלט של הכרעה. כל שלט שקורא להפיק מן הרצח את האציל בלקחים. רק שלט אחד הוא האמת לאמיתה ביום הלא תשכח הזה. לא תרצח!
יש ימים הרבה בארץ הזאת בהם סוערת המחלוקת. מותר לחלוק. אסור לחלוק באלימות. אסור לחלוק בשפה טעונה טינה, בלשון מוקצית מחמת מיאוס והסתה. המציאות הישראלית מצדיקה חיבוטים. כל צעד היום עושה את המחר. מה הצעד הנכון. מה הלאן הראוי, הזהיר, הנועז. מחלוקת. יש קלפי בישראל. כל החיבוטים הולכים אליה ויצאים ממנה עם בחירה בתוואי ובהנהגה. הבחירה והתוואי לעולם לא יהיו רצויים על הכל. הרוב מכריע. המיעוט מקבל. והרוב והמיעוט יחדיו הולכים על-פי דין הקלפי, עד הקלפי הבאה. עד העמדת התוואי וההנהגה מחדש למשפט העם.
יצחק רבין היה משפט העם. רוצחו חילן את משפט העם. רוצחו כפר במשפט העם. רוצחו ירה שלוש יריות בעם. רוצחו עמד מול תבוסת ראש ממשלתו וחייך חיוך סוטה מקפיא דם כי הנה הוא העם. וכל הכיכר רואה. וכל הכיכר מעתה יודעת. זה לא היה טירוף. זה היה רצח כשיא של שפיות. על רצח שהיה שיא של שפיות בעיני המרצח, לא תבוא לעולם חרטת הרוצח. לא תשכח! לא תרצח.
