מאז נבחר והושבע לנשיא, ניסה טראמפ בדרכו הייחודית להלך בין הטיפות. נראה שהודרך בעיקר על-ידי הביקורת התקשורתית העוינת, שתקפה אותו כמעט בכל נושא וללא סייג ומהביקורת הציבורית מהאגף הפוליטי השמאלי, שטענה שהוא אינו עושה די לאיחוי הקרע בציבור האמריקני. הכל הרגישו עוד במהלך הבחירות ועוד יותר אחרי פרסום התוצאות ובטרם הושבע לנשיא, שהמציאות האמריקנית עברה שינוי עמוק ומואץ בעידן אובמה. השינוי קנה לו אחיזה עמוקה בתודעה הציבורית שהניחה שקלינטון מבטיחה המשכיות לאותן מגמות. משהתבדתה, פרצו התסכול והאכזבה בעוצמה אל פני השטח. משהבינו קנאי הפוסט ליברליזם שחל שינוי מהותי במציאות הפוליטית וכי שינוי זה מבשר "זמירות חדשות ושונות" בארה"ב, הטילו את מלוא תסכולם על הנשיא הנבחר. מסיבות שעיקרן פסיכולוגי והגיונן סתום לחלוטין, ציפו מתנגדיו המוצהרים, אפילו יותר מאוהדיו הנלהבים, שהנשיא החדש ימשיך את דרך קודמו בניגוד להבטחותיו בבחירות, ויפתור את כלל מצוקותיהם ברוח אובמה ובאבחה של פרץ החלטות מיידי כבמעשה קסמים.
במקביל החלה מלחמת דימויים, השמצות, האשמות וטענות, שכמוה בכמות וחריפות לא נראתה בארה"ב מאז ימי מלחמת וייטנאם. משאלים וסקרים לא מעטים הוכיחו, גם לאחר 9 חודשי נשיאות של טראמפ, שרוב בציבור האמריקני מגדיר את מערכת היחסים הפנימית כמקוטבת ברמה השווה בקרוב לימי מלחמת וייטנאם. אף-על-פי שמסע הבחירות הסתיים בהכרעה דמוקרטית ברורה, ברוח החוקה האמריקנית, אווירת הבחירות נותרה על-כנה גם לאחר ההכרעה כמעט ללא שינוי; במקרים מסוימים אף הקצינה. אלימות פשתה ברחובות; חילוקי דעות אידיאולוגיים שהוסתרו בחלקם והיו אמורים לצוף ולהתלבן במסע הבחירות נדחקו לשולי השיח הציבורי, בעיקר בהשראתה של קלינטון, שבחרה באסטרטגיה אישית ו"בבריחה" מפרוגרמה לאומית כוללת.
היבטים של המרירות שהצטברה בקרב חוגים אקטיביסטיים מאוכזבים בציבור וההסתה ברשתות התקשורת וברשתות החברתיות, צפו אל פני השטח בחריפות רבה וחיממו את האווירה. דומה שהכול הופתעו ממשטף ועוצמת הגילויים וכל צד עשה כמיטב יכולתו להעביר את האחריות לכך אל הצד האחר.
המהלכים לחילופי השלטון לוו בהבטחות ל"תקינות פוליטית" מצד הממשל היוצא, אך נוהלו באופן חסר לויאליות וסולידריות כמעט לחלוטין. לא במקרה "המציא" הנשיא החדש את המושג "פייק ניוז" לתיאור ההוויה התקשורתית שהשתלטה על ארה"ב. במצב של מלחמה כפויה - פורמלית ובלתי פורמלית - החל להתייחס לתקשורת ולמרבית הרשתות החברתיות כאל גורמים עוינים ולצמצם את הקשר ושתוף הפעולה עימם. אופיו של טראמפ בא לידי ביטוי מוגבר בהתפתחויות אלה. הנשיא לא הסתיר את תכונתו "לא להישאר חייב" למי שתוקף אותו ובחר ב"טוויטר" כרשת החברתית - קצרה ומיידית - ליצירת קשר בלתי-אמצעי עם הציבור. באמצעותו הגיב במהירות ובתכיפות רבה על כל נושא וניטרל במידה רבה את התקשורת הקונבנציונלית. האחרונה לא נותרה חייבת ותקפה אותו קשות על כך, תוך כדי כך שהיא מלבה עוד יותר את הניגודים בחברה השסועה.
את האווירה של תחילת כהונתו של טראמפ אפשר לתאר כחשדנות, חוסר כבוד הדדי, עוינות חסרת תכלית ובמקרים רבים גם חסרת יסוד ביקורת נוקבת על כל עניין שולי, עיסוק בטפל ושבר בלכידות ובשיתוף בערכים בין הנשיא לבין יריביו הפוליטיים המוצהרים - השמאל האמריקני והמפלגה הדמוקרטית. במקביל, אולי מפני שתקף כבר במסע הבחירות שלו את מנהיגות בית הנבחרים, בעיקר הסנט, על רפיון ידיים בתקופת אובמה, החל טראמפ מקבל "כתף קרה" גם מצד הנהגת מפלגתו.
