עברנו שוב את התרגיל היח"צני המכונה: "אזכרה ליום השנה לרצח רה"מ רבין ז"ל"; הפעם הייתה זו השנה ה-22. צריך להודות על האמת, שבשולי התרגיל ניצבו שתי קבוצות של אנשים טובים אך נאיביים, שבקשו לנסות בפעם המי יודע כמה, להפוך את האירוע ממפלגתי לממלכתי - ונכשלו או הוכשלו במתכוון. הפעם היה זה גם כשל של המשפחה, במיוחד בהנהגתו של הבן יובל רבין. הדברים שהשמיע באזכרה בשילוב עם ההתנהלות של חוגים לא מבוטלים בין באי העצרת, אשר הפריעו לדוברים שאינם ממחנה השמאל, התלהמו והתבטאו בחריפות, בעוינות ובסגנון בוטה נגד מי שביקשו ל"התפתות" לרעיון "הסולחה" הלאומית, הם כישלון השכל הישר והרוח החיובית. בנוסף לכשלים באזכרה ובעצרת, גם שמענו את "האיום" מפי אבי גבאי, היו"ר החדש והמתיישן במהירות של מפלגת העבודה, שהמפלגה תיקח על עצמה בשנה הבאה את ארגון העצרת. אחרי הצהרה זו כבר אין צורך בהבהרות. רבין הוא קודם כל ראש המפלגה ורק במרחק רב מאחור משתרך מעמדו כראש ממשלה. הכעס המפלגתי על הרצח מובן, אבל עוצמתו ומאגר השנאות הנלווה אליו, אינם נגזרים מהפגיעה הלאומית הקשורה ברצח ראש ממשלה, אלא משיבוש תוכניות המפלגה, להוליך בחסות רבין, תוכנית מדינית שנויה במחלוקת ציבורית רחבה בראש וראשונה לטובת המפלגה. בכישורים המניפולטיביים המשוכללים של השמאל, הוא שוכח (לא במקרה) ומשכיח (בכוונת מכוון) את העובדה שאחרי הרצח הועמד בראש המפלגה שמעון פרס. הרוח (הרעה) החיה והשותף הבכיר של רבין (שלא לומר האחיתופל הפרטי שלו), שהניע את המהלך ודחף את רבין לקבלתו. הוא שהוביל את המפלגה לבחירות ב-1996, והוא שהפסיד לנתניהו בבחירות אלה. בבחירות 1996, היינו כבר אחרי ביצוע השלב הראשון של אוסלו, הציבור הבין לאיזה מרחץ דמים מוליך אותו ערפאת ורבין הפך ממנתב התהליך, במידה רבה למנותב על ידו. אינני בוחן כליות ולב ואינני יודע לומר אילו שיקולים בדיוק הניעו את יגאל עמיר לירות דווקא ברבין ולא למשל בשמעון פרס שותפו הבכיר. מעדויות שונות שמסר, עולה שרעיונות מסוג זה התרוצצו בראשו זמן קצר לפני הרצח. אולי, בעתיד, כאשר כל חומר העדויות יהיה פתוח וגלוי לציבור, ניתן יהיה להעריך עניין זה טוב יותר. בכל מקרה ברור שיגאל עמיר שקל נושא זה במשך זמן ממושך, תכנן לבצעו מספר פעמים והיה נתון להשפעות שונות של שטיפת מוח ואינדוקטרינציה שלא נכפו עליו אלא נבעו מלהט הוויכוח הציבורי ומהאופן חסר הרגישות וההתחשבות בו התקבלה ההחלטה המדינית הקריטית ההיא ובו בוצעה. בנושא זה אין גם ספק שרוב הציבור אינו רואה כיום, כבעבר את הסכם אוסלו כמהלך טוב. העובדה שאמור היה כביכול להביא לשלום עם הפלשתינים, לא הוכחה אז - אפילו ברק גרס שזו גבינה שוויצרית מלאת חורים - והוא בוודאי איננו איש ימין. גם אביר הגירוש מעזה, שרון, איש צבא מובהק, שלל אותה מכל וכל והיה בין מבקריה החריפים ביותר. אולם השגיאה החמורה ביותר הייתה הזלזול של רבין בכאבם האמוני של יהודים רבים ובדעה שאין בהסכמי אוסלו משום הסכם שלום המצדיק ויתורים ללא תמורה כפי שדרש הסכם זה. ככל שמורשת רבין מתמקדת בהסכם אוסלו, מדובר בכישלון חרוץ ובמהלך הרפתקני שעלה לעם ישראל בהרבה מאוד נפגעים ("קורבנות השלום") ובלא מעט נזקים מסוגים שונים. כל "ההצלחות" כביכול של אוסלו היו חלקיות וזמניות. הסכם השלום עם ירדן היה בכל מקרה שאלה של זמן, והיה מתממש גם ללא הסכם אוסלו. בפועל, היו יחסי ישראל-ירדן קרובים ואינטנסיביים ללא ההסכם כמעט כמו עימו. המצב הנוכחי מול ירדן, מצדיק עוד פחות את ההסכמים. כיום, כאשר מסתבר שהכרת ישראל "בזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני", ללא הכרה מקבילה של העם הפלשתיני-ערבי בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היא אולי הכשל החמור ביותר וההונאה הגדולה ביותר של "תרגיל" מדיני זה. נראה לי שהגיע הזמן להפסיק את ניסיונות הסרק של הימין "לבקש רחמים" מהשמאל שיואיל לסלוח לו. הוויכוח העקרוני עם רבין והשמאל בעינו עומד, והוא איננו קשור לרצח. בין אם ינכס לעצמו השמאל את רבין הנרצח כאמצעי פוליטי, ובין אם יתעשת ויחזיר את הנושא, בתמיכה חד-משמעית של המשפחה - לרשות ולאחריות המדינה, שום הסדר מדיני לא יהיה יותר חד-צדדי, ובכל מקרה יהיה טעון דיון ציבורי והכרעה במשאל-עם. כל עוד לא נגיע לנקודה שבה רצח רבין איננו חלק וכלי בוויכוח בין הימין לשמאל על הפתרון הרצוי ביחסי ישראל עם העולם הערבי, אלא אירוע ממלכתי ישראלי חמור ומצער שיש להוקיעו, אך גם ללמוד ממנו לקחים אופרטיביים על-ידי שני הצדדים, המלצתי לימין היא להתנזר ממס שפתיים ומהעמדת פנים "כאילו" מדובר בעניין האמיתי. או העניין האמיתי, או מדורת השבט.